בתר למד או בתר מלמד / זבחים נ

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו ממשיכה לעסוק בשאלה באילו מידות אפשר להשתמש בקודשים גם ביחס להלכות שנלמדו בעצמן במידות הדרש. בתוך הסוגיה אנו מוצאים דיון בין האמוראים, המקביל לדיון דומה בדף מה ע"א ועוסק בהגדרת המקרים שיש בהם בעיית "למד מן הלמד": האם מקרים שבהם הקודשים הם הנלמדים הם הבעייתיים, או שמא דווקא המקרים שבהם הקודשים הם המלמדים?

בדבריו לדף מט הציע הרב אברהם סתיו מספר סברות לביאור הכלל שבקודשים אין למדין מן הלמד. היום ננסה אף אנו לבאר כלל זה, על פי דרכנו, תוך התייחסות לשאלה אם בתר למד או בתר מלמד אזלינן.

והנה אם נאמר שבתר למד אזלינן, הרי שהבעיה טמונה בלימוד הלכות הקודשים – דיני קורבנות נלמדים באופן שונה מהלכות אחרות בתורה. לעומת זאת, למאן דאמר בתר מלמד אזלינן הבעיה אינה ביכולת ללמוד הלכות בדיני קודשים אלא בהלכות קודשים עצמן, אף הכתובות בפירוש – אין הן יכולות ללמדנו באותו אופן שבו אנו לומדים הלכות בתחומים אחרים.

אם כן, על פי הכיוון הראשון, שבתר למד אזלינן, אופן הלימוד בהלכות קודשים שונה משאר התורה. ייתכן כי ההסבר לכך טמון במשנה הידועה במסכת חגיגה (י ע"א):

"היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. הלכות שבת, חגיגות והמעילות, הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות ועריות, יש להן על מה שיסמכו. והן הן גופי תורה".

ה"עבודות" הנזכרות במשנה הן עבודות הקודשים, ומן המשנה מתבאר שיש להן על מה שיסמכו, כלומר אופן כתיבתן בתורה מפורט ונרחב פי כמה וכמה מזה של ההלכות האחרות. על כן יש יסוד לצפות שבהלכות אלו הדרשות יהיו סמוכות היטב על הכתובים, בלא להעביר דינים מקורבן לקורבן ללא רמז לכך.

(אומנם על פי דברי רבי יוחנן וראייתו משיטת רבי נתן בר אבטולמוס (לעיל מט ע"ב), הכלל שאין למד מן הלמד נכון בקודשים דווקא, ואילו על פי הסברנו היה מקום למוצאו לכאורה אף בשאר התחומים המצוינים במשנה הנ"ל כתחומים ש"יש להן על מה שיסמוכו". אולי אפשר לטעון כי רמת הפירוט בקודשים רחבה יותר מבשאר התחומים, אך ייתכן שדברי רבי יוחנן עצמם אמורים דווקא לפי השיטה שאזלינן בתר למד. ועיין בירושלמי (קידושין א, ב) שהביא מחלוקת תנאים אם יש למד מן הלמד בדיני עבדים, אשר ייתכן שהם כלולים ב'דינים' שהוזכרו במשנה בחגיגה. כמו כן בספרי (במדבר קכז) מובא הכלל שאין למדים מן הלמד לגבי טומאות.)

על פי הכיוון השני, לעומת זאת, הבעיה אינה בלימוד הלכות קודשים אלא בלימוד הלכות מקודשים – הלכה הנלמדת מקודשים אינה יכולה לעבור יותר מלמד אחד. ייתכן כי בעיה זו קשורה לכלל מפורסם אחר בהלכות קודשים – בעינן "שנה עליו הכתוב לעכב": בהלכות קודשים, שלא כבשאר הדינים בתורה, אנו צריכים שהתורה תחזור על דין פעמיים כדי שהוא מעכב (ורא תוספות מנחות לח ע"א ד"ה ואם – "לא בעינן שנה הכתוב לעכב אלא בקדשים").

בסיבת הדבר נראה כי בשאר המצוות משמש החפצא תשמיש המצווה, ועל כן הכשרו תלוי בשאלה אם הוא ראוי למצוותו, ואין לו כל תפקיד בפני עצמו. כך לדוגמה דיני כשרות השופר נקבעים על פי הצורך להוציא קול שופר כשר, ומאידך גיסא – אין כל משמעות לשופר כשר אם לא נתקיימה בו מצוות התקיעה. ואולם בקודשים המצב שונה, ולעצם כשרותו של הקורבן יש משמעות, אף אם מצוות ההקרבה לא נתקיימה בשלמותה. כך נמצא לדוגמה כי גם אם המקריב לא כיוון לשם זבח ולשם זובח, ובכך לא יצא הבעלים ידי חובתו, מכל מקום הקורבן כשר. על כן בקודשים אנו נזקקים לכך שישנה עליו הכתוב, כדי שנדע שאין כאן רק מצוות המקריב אלא גם דין הפוסל את הקורבן – משום שהתורה מחדשת שמדובר בדין הפוגע בקורבן עצמו או שאי־קיום מצוות ההקרבה, מעבר לרמה מסוימת, גורם בעצמו לפסול בקורבן.

לאור זאת אפשר להבין את הבעייתיות בלימוד הלכות מקודשים. אף אם מצינו היקש מקורבן אחד למשנהו, ועל פיו יכולים אנו להעתיק הלכה זו או אחרת, לא ברור אם ההלכה שהועתקה מתייחסת לחפצא של הקורבן או למצוות הגברא המקריב. כאשר נמצא היקש נוסף לא נוכל ללמוד ללמד שני, מכיון שאיננו יודעים אם הלמד השני הוקש לראשון מחמת דמיונו לדיני החפצא או למצוות הגברא, וזאת בין אם הלמד השני גם הוא קודשים ובין אם הוא חולין. אומנם אף אם צודקים אנו לגבי מקור הכלל שאין למד מן הלמד בקודשים, עדיין נותרנו בצריך עיון לגבי השוני שבין המידות השונות, וה' יאיר עינינו בתורתו.