פיגול בדבר שיש לו מתירין / זבחים מד

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף מב ע"ב אנו מוצאים רשימה של מקרים שאין בהם פיגול, כיוון שפיגול אינו אלא בדבר שיש לו מתירין. הלכה זו נלמדת בסוגייתנו משלמים, ויש מקום לעיין במהותה: האם דווקא בדבר שיש לו מתירין יכול להיות פיגול, ובדבר שאין לו מתירין אין פיגול, או שמא אף בדבר שאין לו מתירין יכול להיות פיגול, אלא שדבר המתיר אחרים אינו יכול להיות פיגול? לשאלה זו יהיו שתי נפקא מינות – דבר שאין לו מתירין אך גם אינו מתיר אחרים, ודבר שיש לו מתירין והוא גם מתיר אחרים.

בעלי התוספות (מג ע"א, ד"ה והלבונה) דנים בדוגמה מן הסוג השני – הלבונה, הנמנית כדבר שאין חייבים עליו משום פיגול. מצד אחד היא דבר שיש לו מתירין, שכן הקמיצה מתירתה, אך מצד שני היא גם מתירה אחרים, כיון שהיא מתרת את שיירי המנחה. בעלי התוספות מסבירים זאת בשני אופנים, החלוקים ביניהם בנקודת היסוד שאנו דנים בה. ההסבר הראשון הוא שאף על פי שהלבונה היא דבר שיש לו מתירין, העובדה שהיא מתירה אחרים גורמת לכך שלא יהיה בה פיגול. התירוץ השני הוא שכיוון שקמיצה אינה הבאה למזבח אלא רק פעולה מקדימה, אין היא נחשבת 'מתיר'.

בסוגייתנו אנו פוגשים בדוגמה מן הסוג הראשון – הנסכים. לדעת רבי מאיר דם הקורבן מתיר את הנסכים, ועל כן יש בהם פיגול. בדברי חכמים אנו מוצאים שתי תשובות לטענתו של רבי מאיר. בסוגייתנו נאמר ש"אדם מביא את זבחיו היום ונסכין מיכן עד עשרה ימים", ובסוגיה במנחות טו ע"ב ניתנת תשובה נוספת – "אפשר לשנותו לזבח אחר". הגרי"ז (בחידושיו לזבחים) ביאר שיש הבדל מהותי בין שני הטעמים. הטעם הראשון, המובא אצלנו, נועד להוכיח כי דם הקורבן אינו מתיר את הנסכים, שהרי אם היה הדם מתירם – היה קיומם דרוש ביום הזריקה, אלא שמבחינת סדר העבודה יש לזרוק את הדם קודם להבאת הנסכים. דומה הדבר ליחס שבין שחיטה לזריקה: אין אומרים כי השחיטה מתירה את זריקת הדם, אלא שמבחינת סדר העבודות קודמת מלאכת השחיטה למלאכת הזריקה. לעומת זאת, הטעם השני, שאפשר לשנות את הנסכים מקורבן לקורבן, מחדש הבנה קיצונית יותר ביחס לנסכים: אף שמצד הקורבן יש חובה שיוקרבו עימו נסכים, הרי שמצד הנסכים עצמם אין להם כל קשר לקורבן, ואפשר להחליפם מקורבן לקורבן – לא רק שהדם אינו מתיר את הנסכים, אלא שכלל אין להם קשר עימו.

נראה כי שני הטעמים שנאמרו בשיטת חכמים נועדו להתמודד עם שתי האפשרויות בהבנת ההלכה שפיגול שייך רק בדבר שיש לו מתירין. מטרתו של הטעם הראשון היא להוכיח שהדם אינו נחשב 'מתיר' לנסכים, ועל כן אין הם יכולים להתפגל. אך טעם זה מועיל רק על פי ההבנה הראשונה שהצענו. על פי ההבנה השנייה כל חלק של הקורבן יתפגל, אלא אם כן הוא עצמו מתיר אחרים. לדחיית טענה זו מוקדש הטעם השני – גוף הנסכים כלל אינו נחשב חלק מן הקורבן, ועל כן אין הוא מתפגל יחד עימו.