פקיעת פיגול, נותר וטמא / זבחים מג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו פוגשים בשתי מימרות. מימרא אחת היא דינו של עולא – "קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו, אם אחרים מביא לידי פיגול – הוא עצמו לא כל שכן". הגמרא מסיקה כי כוונתו של עולא לא הייתה אלא לחדש כי הקומץ המפוגל נחשב כולו כאחד, ועל כן אם משלה האור בחלקו המצוי על גבי המזבח – אפשר להעלות על גבי המזבח אף את החלק המצוי על הקרקע. המימרא השנייה היא של רבי יוחנן – "הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח פקע איסור מהן". כאן מסיקה הגמרא כי במשילת האור פוקעים האיסורים הללו מהחלק שהועלה על המזבח.

אומנם יש לעיין ביחס שבין המימרות, שהרי אם צודק רבי יוחנן, ואש המזבח מפקיעה את האיסורים השונים, מה צורך יש בסברתו המיוחדת של עולא – "אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול"? ייתכן שאפשר לבאר זאת על ידי עיון בדיוקו של בעל המשנה למלך. הרמב"ם פסק הן את דברי עולא (פסולי המוקדשין ג, י) הן את דברי רבי יוחנן (שם יח, כא). המשנה למלך (שם ג, י) מדייק מלשונו של הרמב"ם כי בעוד כדי להעלות על המזבח את חלקו השני של הקומץ המפוגל אין צורך במשילת האור ברובו של הקומץ, הרי שלעניין התרת איסורי פיגול נותר וטמא דורש הרמב"ם משילת האור ברוב.

נראה שלפנינו שתי הלכות שונות. רבי יוחנן דן בפקיעת שם פיגול, נותר או טמא מן החלק המועלה על המזבח מצד הפיכתו כחפצא ללחמו של מזבח, ולצורך כך אכן נדרשת משילת האור ברובו של החפצא המוקרב. עולא, לעומת זאת, מחדש הלכה נקודתית בדיני פיגול: הפיגול אינו רק איסור הרובץ על החפצא המפוגל, כטומאה או נותר, אלא גם פסול בקורבן כולו. על כן האיסור להעלות את הקומץ על המזבח אינו רק איסור מצד היות הקומץ עצמו מפוגל אלא גם מצד היות המנחה כולה מפוגלת, וממילא יש איסור להמשיך בהקרבתה. חידושו של עולא היה שכיוון שעבר אדם על האיסור והעלה את הקומץ המפוגל על המזבח, ומצינו שהעלאה זו יש לה משמעות, שהרי היא מביאה אחרים לידי פיגול, הרי שצעד זה של ההקרבה נעשה כבר ואין עוד איסור בהשלמתו. ממילא אין צורך במשילת האור ברובו של הקומץ, שכן אין כאן דין בהפיכת החפצא של הקומץ ללחמו של מזבח, ואפשר להסתפק במשילת האור במקצתו, שכן עצם משילת האור משמעותה ששלב העלאת הקומץ למזבח כבר נעשה.

נראה כי בכך יובן גם מדוע הגמרא רואה את עיקר חידושו של עולא בהעלאתו למזבח של חלק הקומץ שנשאר על הקרקע. הכשרתו של הקומץ שהועלה יוצאת גם מדינו של רבי יוחנן, ונכונה בכל האיסורים. אך התרת החלק שנשאר למטה עד שיוּתר בהעלאה לכתחילה – זהו חידושו של עולא, המיוחד לפיגול ונובע מכך ששלב העלאת הקומץ מתקיים גם בהקטרת חלקו (ועיין כריתות יד ע"א ובתוספות כאן מב ע"ב ד"ה הקומץ, ואכמ"ל). סוף דבר – החילוק בין דברי עולא לדבריו של רבי יוחנן הוא שבעוד עולא דן בהליך ההקרבה, רבי יוחנן דן בחפצא המוקרב (ראה גם בחידושי הגר"ח פסולי המוקדשין ג, ח; שכתב בדומה לזה אך בסגנון אחר).