שחטו על מנת להניח דמו למחר / זבחים לו

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

נאמר במשנה (לה ע"ב):

"שחטו על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ – רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין".

סוגייתנו דנה בשיטת רבי יהודה ובתוך כך גם במקורה. בתחילה היא מביאה כמקור את כפל האיסורים "לא תותירו" ו"לא יניח", אך מקור זה נדחה הן מכיוון שאינו משמש מקור למחשבת הוצאה הן מכיוון שמן הברייתא משמע בפירוש שרבי יהודה מסתמך על הסברה שכל מעשה פוסל – אף מחשבה עליו פוסלת. על כן מסיקה הגמרא שאכן סברה זו היא הבסיס לשיטת רבי יהודה.

אומנם מדברי הגר"א (בפירושו מאורות הגר"א על המשנה) משמע שהוא הבין שלמסקנת הסוגיה נותרת האפשרות לראות את הפסוק העוסק בנותר כמקור. לדעתו, קביעת הגמרא בהמשך – "תרי תנאי אליבא דרבי יהודה" – מאפשרת לנו לראות את שאלת מקורו של רבי יהודה כמחלוקת.

כיצד הגיע הגר"א למסקנה זו, התולה את מקורו של רבי יהודה במחלוקת התנאים בשיטתו בהמשך העמוד?

אם נעיין בהמשך הסוגיה נראה כי אותם "תרי תנאי" נחלקו בשאלה אם רבי יהודה פוסל חטאת חיצונית שחשב להכניס דמה פנימה. לדעת תנא אחד רבי יהודה אכן פוסל חטאת כזו, ואילו לדעת חברו – לא. הדעה השנייה מוכיחה את טענתה מכך שרבי יהודה סובר שאפילו אם אדם לא רק חישב, אלא אכן עשה בפועל והכניס את דם החטאת החיצונית פנימה – אין הקורבן נפסל.

התוספות (ד"ה הכא) תמהו על ראיה זו: סוף סוף גם אדם שזרק מקצת דם בחוץ או אכל כזית בחוץ לא פסל את הקורבן, ואפשר להמשיך ולהקריב בהכשר את מה שלא יצא. ובכל זאת אדם שחשב להוציא מקצת דם או לאכול כזית בחוץ פוסל את הקורבן כולו.

אפשר להסביר שבשאלה זו עצמה נחלקו שני התנאים. התנא הראשון טען כי כמו בשאר המחשבות, מחשבת חוץ למקומו פוסלת את הקורבן אף במקום שכוחו של המעשה לא היה מספיק לכך. לעומת זאת, התנא השני סובר שמאחר שרבי יהודה אינו לומד מפסוק כי אם מסברה, שכל המחשב לעשות מעשה פסול – פוסל, הרי שאי אפשר לחדש בשיטתו פסול למחשבות על מעשים שאינם פוסלים בעצמם.

אמור מעתה – על פי התנא הראשון הלימוד אינו מן הסברה, ומכאן דייק הגר"א שאין לנו אלא לומר שאותו תנא למד מן הפסוקים שהובאו לעיל. יתרה מכך, בדבריו של התנא הראשון אף מתיישבת קושייתה של הגמרא מניין לנו פסול מחשבה ב'חשב להוציאן', שהרי מפורש נאמר:

"רבי יהודה אומר 'דבר רע' ריבה כאן... חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה".

השאלה אם מקורו של רבי יהודה בפסוק או בסברה עשויה להיות משמעותית ביותר להבנת שיטתו. הסברה שהעלתה הגמרא מניחה כי הפסול נובע מכך שאנו רואים את החושב כאילו עשה, וממילא ברור מדוע במקומות שבהם העשייה אינה פוסלת אף המחשבה לא תפסול. אך התנא הלומד מן הפסוק אינו מבין כך את הפסול, ולדעתו המחשבה עצמה היא הפוסלת, ולא ראייתה כעשייה.