ביאה במקצת – יסוד הדין / זבחים לב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בדפים לב–לג עוסקת בהרחבה במימרתו של עולא:

"טמא שהכניס ידו לפנים – לוקה... מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה".

כלומר אפילו הכנסת יד טמאה בלבד (ולא כל הגוף) לאיזור המקדש מחייבת מלקות. בדברינו היום נעסוק ביסוד הלכה זו של עולא, ומחר נעסוק ביישום מעשי מעניין של הדברים.

הרמב"ם (ביאת מקדש ג, יח) דחה את דבריו של עולא. אומנם גם לדעת הרמב"ם יש איסור דרבנן בהכנסת יד טמאה למקדש, אך אין בכך איסור תורה. הראב"ד על אתר תמה על הרמב"ם שלא פסק כעולא, אך נושאי הכלים שם מבארים שהרמב"ם פסק כדברי רבין בשם רבי אבהו (לג ע"ב), שטען שקיימת שגיאה במסורת הראשונה שמסרה הגמרא בשמו של עולא, ולאמיתו של דבר עולא כלל לא עסק במקרה זה של הכנסת יד טמאה למקדש.

מעט קודם לכן באותו פרק (הלכה ט"ז) הביא הרמב"ם הלכה נוספת הקשורה לנושא:

"המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ה'".

אם כן, מעבר לאיסור "ביאת מקדש", דהיינו איסור הכניסה בטומאה לאיזור המקדש, יש איסור נוסף הנוגע להכנסת טומאה למקדש (בזריקה וכדומה).

לאור הלכה זו ברמב"ם יש להציע שתי הבנות יסוד בדבריו של עולא, הקובע שביאה במקצת שמה ביאה:

א. בתחומים הלכתיים שונים למדנו שחלק קטן מיֵשות כלשהי עשוי לייצג את הישות כולה. כך למשל נקבע לעיתים שמקצת היום נחשב ככל היום. ובכן, אפשר לפרש שהיות שגוף האדם הוא חטיבה אחת שאינה ניתנת לפירוד בשום פנים ואופן, אפילו חלק קטן מן הגוף מייצג את הגוף כולו. לענייננו – אפילו כניסה של מקצת הגוף נחשבת ככניסת הגוף כולו, וזהו שורש האיסור שבה.

ב. בהתאם להלכה הנ"ל ברמב"ם אפשר לפרש שידו של אדם היא דבר טמא העשוי לטמא אחרים בדיוק כמו שרץ או נבלה, ועל כן במסגרת האיסור להכניס טומאה למקדש נאסרה גם הכנסת יד טמאה.

אין ספק שהרמב"ם שלל את ההבנה השנייה, שהרי לגבי הכנסת יד פסק שאיסורה מדרבנן בלבד, ואילו לגבי הכנסת שרץ פסק שאיסורה מדאורייתא ואף חייבים עליה כרת. אך כאמור – רבים מן האחרונים שעסקו בפסיקת הרמב"ם דנו ביחס בין שתי ההבנות. דברים מעניינים בהקשר זה כתב רבי חנוך העניך אייגאש, בעל ספר ה"מרחשת".

קודם שאצטט מדבריו אבקש לכתוב מילים ספורות על אודות המחבר. בעל המרחשת היה רב בוילנא שבליטא בדורו של ר' חיים מבריסק. בהקדמת ספרו עומד בעל המרחשת על כך ש"בזמננו נשתנו הרבה דרכי הלימוד בתלמוד תורתנו הקדושה, שסגנון סברתם ואופן הבנתם פילסו להם נתיב בבתי המדרש התורה והתלמוד... כתנות אור והיגיון בתלמוד אשר חדשים מקרוב באו והביאו מסגנוני לימודם". רבים מבארים, במידה רבה של צדק, שדברים אלה מכוונים כלפי שיטתו החדשה של ר' חיים מבריסק, המנתחת את סוגיות התלמוד בכלי ההיגיון הצרופים, שיש דמיון בינם ובין דרך הלימוד האקדמית. בעל המרחשת נרתע מדרך לימוד זו ומצהיר כי הוא חניך "בית המדרש הישן", ובסגנון זה אף כתב את חידושיו. ובכן, פעמים רבות מעניין לבחון את חידושיו של בעל המרחשת על רקע חידושים מקבילים של ר' חיים מבריסק או של תלמידיו.

לגופו של עניין, בעל המרחשת (סימן ב ענף ד, ב) כתב:

"והנראה בביאור הדברים הוא בכל אדם שנטמא באיזו טומאה הוא נעשה טמא, וכל חלקי גופו טמאים, וידיו ורגליו וכל איבריו אם נגעו בדבר טימאו אותו. ואם נבוא לחקור מפני מה איבריו של אדם טמאין, אם מצד עצמות טומאתם, משום שהם עצמם טמאים מבלי צירוף כל גוף האדם, נראה ודאי שאין טומאתם מצד עצמם, רק מצד שהם חלק מגוף האדם, ומה שמטמאים בנגיעתם הוא אינו מכח נגיעת עצמם רק מכח שהם מחוברים בגוף האדם והם עם האדם גוף אחד, ואם נוגעים בדבר המקבל טומאה הוי כאילו נגע כל גוף האדם באותו דבר וטימא אותו... הכי נמי ילפינן גם ביאה במקצת, דביאת מקצתו חשוב כאילו כל גוף האדם נכנס למקדש, והוי כמו ביאת כולו".

בעל המרחשת מציג באופן ברור את שתי ההבנות הנ"ל, ומוכיח שההבנה הראשונה היא הנכונה. לאמור – כניסת מקצת הגוף שקולה ככניסת כל הגוף, וכן אין לראות בחלק קטן מן הגוף ישות עצמאית של טומאה.