|
שילוח קורבן של טמא מת / זבחים כגהרב ברוך וינטרוב
בסוגייתנו מובאת מחלוקת בין זקני הדרום ובין ריש לקיש ביחס לשתי שאלות – היתרו של טמא מת להביא קורבן והיתרו לעבוד במקדש. לדעת זקני הדרום טמא מת רשאי להביא קורבן, לכל הפחות בדיעבד, וכוהן טמא מת אינו פוסל את עבודתו, ואילו לדעת ריש לקיש טמא מת אינו מביא קורבן וכוהן שעבד כשהוא טמא מת פוסל את הקורבן.
בגמרא לא נתפרש אילו קורבנות נאסר על הטמא לשלוח, ונחלקו בכך הראשונים. רש"י (כג ע"א ד"ה מפני שאמרו) סבור שהאיסור הוא רק לגבי פסח וקורבנות נזיר שנטמא, ואילו בשאר הקורבנות אין טומאת בעלים מעכבת את שליחת הקורבן. הרמב"ם (ביאת מקדש ב, יב), לעומתו, כתב ש"טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר", כלומר טמא מת אינו יכול להביא שום קורבן.
לאור שתי שיטות אלו יש לפרש את מחלוקתם של ריש לקיש וזקני הדרום. לפי רש"י נקודת המחלוקת היא בשאלה אם הקורבנות צריכים להיות מוקרבים באופן שבו יוכל יעדם להתממש, ולכן היא מתייחסת דווקא לשני הקורבנות הללו, אשר הטומאה מפריעה למימושם: קורבן פסח מוקרב על מנת להיאכל, וטמא אינו יכול לאוכלו; וקורבן הנזיר שנטמא מוקרב על מנת להתחיל בנזירות חדשה, וכל עוד הוא טמא מת, אין הוא יכול להתחיל את נזירותו החדשה. בשאר הקורבנות אין הטומאה מפריעה למימוש תכליתם, וממילא אין כל סיבה שטמא לא יוכל לשלחם אף לדעת לריש לקיש.
על פי הרמב"ם, לעומת זאת, נקודת המחלוקת בין זקני הדרום לריש לקיש אינה ביחס ליכולת להקריב קורבנות שייעודם לא יוכל להתממש כי אם במשמעותה של טומאת מת לדיני קודשים. זקני הדרום התבססו על ההלכה הקובעת שטומאת מת הותרה בציבור, והסיקו שלעניין קודשים מדובר בטומאה שאינה חמורה – מתוך שמרצה בציבור מרצה ביחיד, ולכן יכול גם יחיד לשלוח קורבנו בטומאה.
ריש לקיש, לעומת זאת, סבר שאין להקיש מן ההיתר בציבור להיתר היחיד. ההיתר להביא קורבן אף כאשר רוב הציבור טמא מת אינו נובע מקלותה של טומאת המת אלא מחשיבותו של הציבור. על כן יחיד טמא מת אינו יכול להביא כל קורבן שהוא.
על פי דרכו של הרמב"ם עולה שיש קשר בין שתי המחלוקות שנחלקו בהן זקני דרום וריש לקיש – אם כוהן שעבד כשהוא טמא מת פוסל ואם טמא מת יכול לשלוח קורבנות כבעלים – ובשתיהן נקודת המחלוקת נוגעת לחומרתה של טומאת מת.
|