קידוש ידיים ורגליים / זבחים יט

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בחובה לרחוץ ידיים ורגליים קודם עבודת המקדש. על פי פשוטם של דברים, מטרת הרחיצה היא להוסיף טהרה לקראת העבודה, כלומר הרחיצה היא הקדמה לעבודה. ביטוי מעניין לכך מצאנו בדברי הרמב"ם. במשנה במסכת יומא (ל ע"א) נאמר:

"אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שיטבול".

דומה שטבילה זו היא הקדמה לכניסה למקדש: היא באה לעורר את האדם לבדוק אם נטמא בטומאה כלשהי ונשכחה ממנו, ובאופן כללי להכין אותו לקראת המעמד הנכבד של כניסה למקדש. הרמב"ם (ביאת מקדש ה, ד) הזכיר חובה זו של טבילה בעיצומו של הפרק העוסק ברחיצת ידיים ורגליים לקראת הכניסה למקדש, ללמדנו שהקידוש והטבילה מכינים את האדם לקראת הכניסה למקדש או העבודה בו.

אומנם יש מקום להציע הבנה אחרת בעניינה של רחיצת הידיים והרגליים. הגמרא בסוגייתנו מתארת את דרך הרחיצה בהנחת יד על רגל, ומפאת הקושי שבדבר מציעה לכוהן לשבת ולקדש. על כך משיבה הגמרא:

"אמר קרא 'לשרת', ושירות מעומד הוא".

חידוש גדול למדנו מדברי הגמרא: רחיצת הידיים איננה רק הקדמה לעבודה אלא "שירות" בפני עצמו, ולכן יש לעמוד בעת עשייתה. כך כתב גם הרמב"ם (כלי המקדש ה, טז):

"ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר 'לעמוד לשרת'".

הרמב"ם משתמש בכ"ף הדמיון, המבהירה את הספק בנוגע לרחיצה: מצד אחד אינה אלא הקדמה לקראת העבודה, ומצד שני יש לראותה כעבודה של ממש.

בהמשך סוגייתנו דנה הגמרא במחלוקת התנאים בדבר פסול לינה בקידוש ידיים ורגליים. הגמרא מבררת את המקור לכל אחת מן השיטות, ואגב כך מציעה:

"אי כתיב 'בגשתם' ולא כתיב 'בבואם', הוה אמינא על כל גישה וגישה, כתב רחמנא 'בבואם'".

כלומר אפשר היה להעלות הצעה שלפיה לפני כל עבודה ועבודה יש צורך ברחיצת ידיים ורגליים. דומה שההיגיון בהצעה כזו הוא שהרחיצה היא חלק מן העבודה, ולכן כפי שכל עבודה עשויה להתבצע מספר פעמים ביום (כאשר הכוהן מקריב קורבנות שונים), כך יש להתחיל כל אחת מן הפעולות ברחיצת ידיים ורגליים. למסקנה נדחית הצעה זו, וכולי עלמא מודים שדי ברחיצה אחת פעם ביום (המחלוקת היא אך ורק אם כוהן שעבד גם בלילה צריך לשוב ולרחוץ ידיו בבוקר).

המקור לחובת הרחיצה הוא בפסוקי פרשיית הכיור שבפרשת כי תִשא. הפסוקים שם חוזרים שלוש פעמים על השורש רח"ץ בהטיותיו השונות. גם משנתנו עוסקת בכוהן שלא רחץ ידיו ורגליו. והנה הברייתא שבגמרא משתמשת במונח אחר – "כיצד מצות קידוש". גם הרמב"ם (בתחילת פרק ה' מהלכות ביאת מקדש) קובע כי מצווה "לקדש" ידיים ורגליים.

ייתכן שהמונח "קידוש" מבטא אותה הבנה הרואה ברחיצת הידיים עבודה של ממש. הכוהן לא רק מכין עצמו לעבודה אלא גם מקדש את גופו והופך עצמו לכלי קודש. כפי שההקרבה מקדשת את הקורבן, כך קידוש הידיים מקדש את הכוהן.

כמובן, תפיסה כזו, שלפיה הכוהן הופך קודש בדומה לקורבן, מבהירה אף היא כיצד אפשר לדבר על פסולים בלינת לילה או ביציאה חוץ לעזרה. אין ספק שהגמרא משתמשת במונחים אלה ביחס לקידוש ידיים ורגליים לאור דיני בשר הקורבן הנפסל בלינה או ביציאה חוץ לעזרה, ללמדנו שרחיצת הידיים אף היא עבודת קודש – עבודה של ממש.

[עיון זה מבוסס בחלקו על שיעורו של מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל. השיעור סוכם על ידי הרב מתן גלידאי.]