טומאת טבול יום / זבחים יז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"טבול יום. מנלן? דתניא, רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין? ת"ל 'קדושים יהיו ולא יחללו' – אם אינו ענין לטמא דנפיק מ'וינזרו', תנהו ענין לטבול יום.         
אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן!    
טבול יום דאם עבד במיתה מנא לן? דגמר חילול חילול מתרומה – דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה".

הראשונים נחלקו, כפי הנראה, כיצד להבין את תשובתה האחרונה של הגמרא. רש"י (ד"ה אלא לא גרס) מדגיש כי אין לגרוס בראשיתה של תשובה זו 'אלא', כלומר היא אינה באה להחליף את הלימוד הראשון אלא להסביר מדוע יש לדרוש את הפסוק 'קדושים יהיו' דווקא לגבי טבול יום. אם כך, אין כל מקור שאפשר ללמוד ממנו  שכוהן מקורח ומגודד עבודתו פסולה.

אומנם הרמב"ן בפירושו על התורה (דברים יד, א) כתב:

"ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה, כמו שאמר 'ולא יחללו שם אלהיהם', והנה עבודתם מחוללת".

נראה כי גרסת הרמב"ן בגמרא הייתה כעין הגרסה שרש"י מחק, ועל כן לדעתו תשובת הגמרא חוזרת בה מן הלימוד מ'קדושים יהיו', וכך מתפנה פסוק זה ללמוד ממנו שכוהן מקורח ומגודד מחלל עבודתו.

ייתכן כי מחלוקת זו משקפת מחלוקת מהותית יותר לגבי מעמדו של טבול יום. טבול יום הוא מי שכבר טבל במים, אך עליו לחכות להערב שמש כדי שתהליך טהרתו יסתיים. כל עוד לא היה הערב שמש, אין הוא מטמא חפצים שייגע בהם, אך אם ייגע בתרומה או בקודש – הרי הם נפסלים.

מעמד ביניים משונה זה יכול להיות מובן בשתי דרכים:

א. על פי הדרך האחת, הטבילה אומנם 'מקלישה' את טומאתו של הטובל, אך מקצת טומאה עדיין נותרת עד הערב שמש. טומאה זו אינה מספיקה כדי לטמא חפץ באופן גמור, אך מספיקה כדי לפסול.

ב. הדרך השנייה מוצגת בדבריו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל כפי שנוסחו על ידי ר' מתן גלידאי:

"מצב של טומאה כולל שני מרכיבים שונים: הגדרת האדם כטמא מבחינת מעמדו האישי, והטומאה שרובצת עליו בפועל. כך למשל איסור הכניסה של זב למקדש אינו נובע מחשש שהמקדש ייטמא ממנו אלא מכך שאדם המוגדר 'טמא' אינו מתאים למקדש. לעומת זאת, מי שנוגע בזב נטמא משום שטומאת הזב עוברת אליו, ולא משום שנגע באדם המוגדר כטמא. 
כאשר אדם טמא טובל – הטומאה הרובצת עליו סרה ממנו, אולם הגדרתו כ'טמא' נותרת בתוקפה עד סוף היום. טבול יום, אם כן, הוא אדם המוגדר 'טמא', למרות שטומאה אינה רובצת עליו. אדם כזה אסור בכניסה למקדש ובאכילת קדשים, שכן פעולות אלו אינן מותרות אלא לטהורים, אולם הוא אינו מעביר טומאה לנוגעים בו, שכן שום טומאה לא רובצת עליו".

בפרשייה שקודם לפסוק "קדושים יהיו" נידונים שני איסורי כהונה – "לנפש לא יטמא" ו"לא יקרחו קרחה". לכן סביר כי הציווי "קדושים יהיו" מתייחס לאחד משני איסורים אלו. כפי שמציינת הגמרא, לאיסור טומאה עצמו אין הוא מתייחס, שכן הוא כבר נלמד מפסוק אחר. ייתכן כי השאלה אם הוא יתייחס לטבול יום או לקורח קרחה תלויה בראייתנו את דין טבול יום. אם זוהי טומאה קלושה, אפשר לראותה כנספחת לדין טומאה; אך אם מדובר בהלכה חדשה, של טמא בגברא, כפי שמציע מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, מסתבר יותר שיש ללומדה מן הדינים הייחודיים להלכה זו כגון פסילת התרומה. במקרה זה נראה את תשובתה האחרונה של הגמרא כהצעה חדשה, המוחקת את הלימוד הראשון, ונקבל את מסקנת הרמב"ן.