פסול אונן בקודשים / זבחים טז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בחיפושיה אחר מקור לפסול עבודת אונן במקדש מביאה הגמרא את דברי דבי רבי ישמעאל, שלפיהם הפסול נלמד בקל וחומר: מה בעל מום מותר באכילה ועבודתו פסולה; אונן, האסור באכילה, קל וחומר שעבודתו פסולה.

אך מניין לנו שאונן אסור באכילת קודשים? רש"י (טז ע"ב, ד"ה שאינו אוכל) מציין כי המקור הוא "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" (דברים כו, יד), וכך כותב גם הרמב"ם (ביאת מקדש ב, ז):

"ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר: אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל, אונן שהוא אסור בקדשים, שנאמר 'לא אכלתי באוני ממנו', דין הוא שיחלל".

אומנם בהלכה הבאה כותב הרמב"ם:

"ואף על פי שכהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקדשים, שנאמר 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה''".

וקשה, מדוע נצרך הרמב"ם לתת מקור שונה לאיסור האכילה של כוהן גדול בעודו אונן? הלוא סוף סוף לא מצאנו לו אלא מקור מפורש שמותר לו לעבוד, ומה הייתה ההווה אמינא שיותר לו איסור האכילה?

כדי להבין זאת יש לעיין מעט יותר בלימודים השונים שמביאה הגמרא. הגמרא מביאה שלושה לימודים, הלומדים את פסול אונן בדרכים שונות – או מן ההכשר המיוחד הנדרש לכוהן גדול אונן, או בקל וחומר מבעל מום או בקל וחומר מיושב. המקור הרביעי (והשלישי בסדר המקורות המוצעים בגמרא), הלומד מן המעשה באהרן הכוהן, שונה. מקור זה אינו מקור לעצם הפסול אלא רק לימוד על קיומו.

אלא שלכאורה יש לשאול מניין ידע אהרן כי בניו אסורים לעבוד כשהם אוננים, ואם יעבדו תיפסל עבודתם – האם על פי לימוד זה יש לומר שמקור הדין הוא הלכה למשה מסיני?

נראה לי כי אופן לימוד זה דומה בעניינו לאופן שאנו לומדים בו דיני אבלות רבים. כך לדוגמה לומדת הגמרא במועד קטן (יד ע"ב) את איסור תספורת לאבל ואת חיוב הקריעה ממה שנאמר לאהרן ולבניו לאחר מיתת נדב ואביהוא – "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו): מכך שנאמר להם שלא לעשות זאת משמע ששאר אבלים נוהגים כן.

דרך לימוד זו קשורה קשר הדוק לתפיסתנו את הלכות אבלות. הלכות אבלות נועדו לתת מסגרת הלכתית מחייבת למנהגי האבלות האנושיים הקיימים ממילא. על כן בדרך כלל ההלכה אינה מחדשת חיובים הלכתיים לגבי האבלות אלא מאשרת מנהגים קיימים. (טענה זו קשורה לתפיסה שלפיה קיום האבלות אינו רק בקיום ההלכות המעשיות אלא בעיקרו הוא קיום שבלב. עיין בארוכה בשיעורים לזכר אבא מרי, חלק ב, עמודים רג–רח במהדורה החדשה.)

לאור זאת יש לבאר את התמיהה על דברי הרמב"ם: ההלכה המתירה לכוהן הגדול לעבוד כשהוא אונן מלמדת אותנו כי לא שייך לגביו פסול אונן. כשם שכוהן טמא מותר לעבוד בקורבנות ציבור במצב שבו טומאה הותרה, כך גם כוהן גדול מותר לעבוד כשהוא אונן. מצד דיני קודשים אין עליו כל הגבלה. על כן הפסוק 'לא אכלתי באוני', המובא בתוך שאר דיני ההנהגות הראויות במעשר, וקל וחומר בקודשים, אינו תקף לגבי הכוהן הגדול.

לכן נצרך הרמב"ם ללימוד מאהרן. לימוד זה אינו לימוד בהלכות קודשים כי אם לימוד בהלכות אנינות. לא הקודשים נאסרו להיאכל על ידי כוהן גדול כשהוא אונן, כי אם האונן, ואף יהיה זה הכוהן הגדול, אסור באכילת קודשים.