הולכה / זבחים טו

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה לעיל דף יג נחלקו התנאים לגבי הילוך במקום שאינו צריך. לדעת רבי שמעון, מכיוון שעקרונית אפשר היה להקריב כל קורבן ללא הזדקקות להילוך כלל, אין מחשבת פסול בהילוך פוסלת. לדעת רבי אלעזר, לעומת זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו – האם במקרה זה, לאור מקום השחיטה, ההילוך נצרך, ואם כן – המחשב בעת ההולכה יפסול את הקורבן. השיטה השלישית היא שיטת תנא קמא, הסובר שגם הולכה שאינה נצרכת היא עבודה משמעותית, והמחשבה בה פוסלת את הקורבן.

הרמב"ם (פסולי המוקדשין יג, ט) פסק כתנא קמא. על כך השיג הראב"ד:

"לא נהיר, דסוגיין כולה כרבי אלעזר דאמר לא שמה הולכה".

ר' חיים מבריסק, בחידושיו על הרמב"ם, ביאר את השגת הראב"ד ואת תירוצו של הרמב"ם להשגה זו, ומתוך דבריו יתבארו לנו מושגי יסוד בסוגייתנו.

הגר"ח מסביר שהוכחתו של הראב"ד היא מן השקלא וטריא בסוגייתנו. הגמרא בסוגייתנו, ברצותה להוכיח שאפשר לתקן הולכה שלא ברגל, מביאה ראיה מן המשנה בדף לב ע"א:

"נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו – כשר".

מכאן מוכיחה הגמרא שאף על פי שחלק מהתקרבות הדם למזבח נעשתה שלא בהולכה ברגל כי אם בזחילת הדם, מכל מקום אם אספו – כשר ואפשר לזורקו. כלומר הולכה שלא ברגל, אף על פי שלא שמה הולכה, אפשר לתקנה.

הגמרא דוחה את הראיה ומעמידה את המשנה במקרה שהדם נשפך כלפי חוץ, שלא לכיוון ההולכה. לדעת הגר"ח, על דחייה זו התבססה השגתו של הראב"ד, שהרי מדברי הגמרא עולה בבירור שאם הדם הולך למקום שאין צריכים אותו – אין זה בגדר הולכה, ועל כן אף לוּ הייתה הולכה שלא ברגל פוסלת בלא אפשרות לתקן, כאן היא אינה פוסלת.

כדי ליישב את דברי הרמב"ם מהשגתו של הראב"ד הקשה הגר"ח קושיה על הגמרא. בהמשך סוגייתנו מביאה הגמרא מחלוקת בין בני רבי חייא ורבי ינאי לגבי מקרה שזר הוליך את הדם וחזר והוליכו כוהן. כאן הגמרא אינה מביאה את הראיה מדם שנשפך. הגר"ח מסביר כי הדיון לגבי הולכה שלא ברגל והדיון לגבי זר שהוליך הם שני דיונים שונים:

א. הולכה שלא ברגל, אף על פי שנקבע שאין שמה הולכה, אינה הולכה פסולה, אלא כפשוטם של דברים – היא כלל אינה חשובה הולכה. הגמרא הסתפקה אם אפשר לשוב ולתקן לאחר הולכה שלא ברגל לא מפני שסברה שהולכה שלא ברגל היא פסול אלא מפני שלאחר שהגיע הדם למזבח נסתיים זמנה של מלאכת ההולכה.

ב. לגבי הולכה על ידי זר, לעומת זאת, השאלה שונה לחלוטין. כאן, לדעת הסוברים שאי אפשר לשוב ולהכשיר בהולכת כוהן, מדובר בהולכה ששמה עבודה, אך עבודת פסול. כיוון שכך, אין כל טעם להוכיח את אפשרות התיקון מן המשנה הדנה בדם שנשפך. שם לא מדובר בהולכה פסולה אלא רק באי־הולכה.

לאור זאת, טען הגר"ח, מיושבת השגת הראב"ד. כזכור, הראב"ד הוכיח כי סוגיית הגמרא סוברת שהילוך שלא לצורך אינו נחשב הילוך, לאור דחיית הגמרא שמדובר במקרה שהדם נשפך לכיוון חוץ. אומנם לאחר שהגר"ח ביאר כי הילוך שלא ברגל כלל אינו נחשב הולכה, יש להבין את דחיית הגמרא באופן שונה: הגמרא לא העמידה במקרה של יציאת הדם לחוץ כדי שלא תהיה כאן הולכה פסולה, שהרי כיוון שלא הייתה הולכה ברגל – ודאי שלא הייתה גם הולכה פסולה. מטרת הגמרא הייתה להעמיד את המקרה כך שהדם עוד לא הגיע למזבח, כדי שעדיין יהיה מקום לעבודת ההולכה.

לכן אי אפשר ללמוד מדחייה זו של הגמרא שהיא סוברת שהולכה שלא לצורך לא שמה הולכה, ופסק הרמב"ם כתנא קמא, שהולכה שלא לצורך שמה הולכה.