פסול מחשבה בזריקה ובקבלה / זבחים יג

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה הפותחת את סוגייתנו נאמר שהזבח נפסל בארבעה דברים: בשחיטה, בקיבול, בהילוך ובזריקה.

הגמרא הקשתה על דברי המשנה מברייתא המחלקת בין זריקה לקבלה:

"אמר רבי עקיבא: אני אפרש – קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה".

רבא ניסה ליישב את שני המקורות על ידי חילוק בין מחשבת שלא לשמה, הפוסלת בכל ד' עבודות, ובין מחשבת פיגול, הפוסלת דווקא בזריקה, אך הגמרא הביאה ברייתא נוספת הכותבת בפירוש שגם מחשבת פיגול פוסלת בכל עבודות הכפרה:

"זריקה בכלל היתה, ולמה יצתה? להקיש אליה, לומר לך: מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה".

מסקנת הגמרא היא שיש לחלק בין שני מובנים של מחשבה בקבלה:

"הא דאמר הריני [שוחט] ע"מ לקבל דמה למחר, הא דאמר הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים למחר".

כלומר המונח "מחשבה בקבלה" אשר נזכר בברייתות משמש בשני אופנים שונים – מחשבה בשעת השחיטה שתוכנה הוא הקבלה, ומחשבה בשעת הקבלה שתוכנה הוא שפיכת השיריים.

הראשונים נחלקו כיצד לפרש את החילוק של הגמרא. לדעת רש"י (ד"ה לא קשיא) והתוספות (ט ע"ב ד"ה מחשבין) מחשבה בשעת הקבלה מפגלת, גם אם חשב על שפיכת שיריים, ואילו מחשבה בשעת השחיטה שיקבל חוץ לזמנו אינה מפגלת. גם מפשט הגמרא נראה כדבריהם, משום שבמשנה נאמר בפירוש שבשעת הקבלה הקורבן עשוי להיפסל במחשבה, וממילא מסתבר לבאר את דברי הברייתא ש"קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה" כמתייחסים למקרה של מחשבה בשעת השחיטה שתוכנה הוא הקבלה.

אומנם הראב"ד בפירושו לתורת כהנים (ויקרא נדבה ד) רוח אחרת הייתה עימו:

"ויש מפרשים כי השוחט על מנת לקבל למחר פסלה...          
אבל המקבל על מנת לשפוך שיריים למחר לא פסלה, כדקתני יצאו שפיכת שירים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה...".

אין כאן מקום לעמוד על הדרך ליישוב דברי הראב"ד עם פשט הגמרא, אך ננסה להבין מהו יסוד מחלוקתם של הראשונים.

האחרונים נחלקו בהבנת הדין שהשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו פיגל. עקרונית הפיגול הוא מחשבה העוסקת באכילת אדם או באכילת מזבח (כמבואר בסוגייתנו), וממילא אפשר להבין שגם מחשבה על הזריקה מפגלת משום שזריקת הדם היא אכילת מזבח (וכן כתב רש"י ט ע"ב ד"ה אין). מתוך כך מובן שמחשבה על הקבלה, שאין בה אכילת מזבח, אינה מפגלת, וכך כתב גם הקרן אורה על אתר (ד"ה שם גמ' קבלה):

"והיינו משום דבעינן אכילה דווקא, או אדם או מזבח, וקבלה לאו אכילה היא".

אומנם הגר"ח (מובא בחידושי הגרי"ז יג ע"ב ד"ה ונראה) חידש שהפיגול במחשבה על הזריקה איננו מצד אכילת המזבח שבה "אלא מטעם עבודה, דגזיה"כ הוא דעבודה זו מפגלת". מתוך הבנה זו אפשר להסביר את שיטת הראב"ד ולומר שלדעתו גזרת הכתוב שנאמרה ביחס לזריקה כוללת גם את עבודת הקבלה.