'לשמה' בפסח ובחטאת / זבחים ח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

כפי שלמדנו במשנה הפותחת את מסכת זבחים, הפסח והחטאת (ולדעת רבי אליעזר, אף האשם. לשיטתו נתייחס בעז"ה בדברינו לדף י) הם קורבנות שדינם לעניין 'לשמה' שונה מזה של שאר הקורבנות: שאר הקורבנות שהוקרבו שלא לשמם כשרים, ואילו פסח וחטאת שהוקרבו שלא לשמם פסולים.

אפשר להציע שתי הצעות בביאור ייחודם של שני הקורבנות הללו. האחת – תפקיד הכוונה לשמה בקורבנות אלו אינו שונה מבשאר הקורבנות, וההבדל הוא בתוצאה: בעוד בשאר הקורבנות אפשר להכשיר את הקורבן אף אם אינו עולה לחובת הבעלים, קורבנות אלו נפסלים בשל כך. הצעה שנייה היא שתפקיד הכוונה לשמה בקורבנות אלו שונה ומהותי יותר, ולכן חסרונו גורם לפסילתם.

ייתכן שאפשר לחלק בשאלה זו בין חטאת לפסח. בחטאת נאמר כי תפקיד כוונת לשמה זהה לתפקידה בשאר הקורבנות, וחסרונה אינו מביא אלא לכך שהקורבן אינו עולה לחובת בעליו. אלא שבניגוד לעולה או שלמים, שאפשר להביאם בנדבה גם כאשר אינם עולים לחובה, בחטאת אין אפשרות כזו, שכן היא אינה באה אלא כדי לכפר ולרצות על עבירה שנעשתה. אם החטאת אינה משיגה תפקיד זה, אין לה כל משמעות והיא נפסלת. בכך שונה היא מעולה או שלמים, שעיקר תפקידם לקרב בין האדם לאביו שבשמיים, והיציאה ידי חובה היא בעלת תפקיד משני (אם הוא קיים).

בפסח, לעומת זאת, אפשר לטעון כי תפקיד ה'לשמה' מהותי. סוגייתנו לומדת את דין לשמה בקורבן הפסח מן הפסוק "ואמרתם זבח פסח הוא". המשנה במסכת פסחים (דף קטז) מלמדת כי רבן גמליאל השתמש גם הוא בפסוק זה:

"רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח – על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר 'ואמרתם זבח פסח הוא לה''...".

בפסח, בניגוד לשאר הקורבנות, תפקיד האמירה הוא מהותי. כל עיקרה של הקרבת הפסח הוא ההתעוררות לאמירה ולסיפור יציאת מצרים, ולכן חוסר כוונה לשמה לא רק פוגע בעליית הקורבן לחובת בעליו אלא גם גורם לפסילתו הגמורה.

את ההבדל בין הפסח לחטאת אפשר לראות גם בלימודים השונים שמביאה הגמרא. לגבי פסח מציעה הגמרא דרך ללמוד את דין לשמה השייך בו אך ורק מפסוקים העוסקים בקורבן הפסח, ואילו לגבי חטאת היא מגיעה למסקנה כי יסוד דין לשמה נלמד מהיקש לשלמים, ורק העובדה שדין זה מעכב ייחודית לחטאת.