כשרים ואינם מרצים / זבחים ה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

שנינו במשנה בדף ב ע"א:

"כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן – כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה".

המשנה מציעה פשרה בין כשרות הקורבן ובין אחריות הבעלים עליו: הקורבן כשלעצמו כשר, אך הבעלים מחויבים לשוב ולהקריב קורבן נוסף.

הגמרא בסוגייתנו מביאה את תמיהתו של ריש לקיש על פשרה זו:

"אם כשרים הם – ירצו, ואם אין מרצין – למה באין?".

לדברי ריש לקיש, אם הקורבן אכן כשר, יש להניח שהבעלים התכפרו, ומה צורך יש בקורבן נוסף?

תשובתו של ריש לקיש נוגעת ליסוד שהניחה הגמרא לעיל (ב ע"א–ע"ב). לדברי ריש לקיש, בכל קורבן גלומים שני תכנים. התוכן האחד הוא זהות הקורבן כשלעצמו, וזהות זו איננה נפגעת במחשבת שלא לשמה. התוכן השני מבוסס על כך שהקדשה של קורבן היא נדר, וחובת ההקרבה של הקורבן מקיימת את הנדר. ובכן, אף שהקורבן כשר, בעליו מוכרח להביא קורבן נוסף כדי לקיים את נדרו.

אלא שבהבחנה זו אין מענה חד משמעי על שאלת ריש לקיש בדבר הריצוי. ריש לקיש מבחין בין חובת הבעלים ובין זהות הקורבן, אך מי משתיהן מניבה בסופו של דבר את הריצוי המיוחל? התשובה לשאלה זו מפורשת בגמרא בדף ו ע"א. הגמרא שם מעוררת שאלה מקבילה לזו של ריש לקיש (ראה תוספות שם ד"ה אלא), ומדבריה משתמע כי הקורבן השני הוא המכפר. הווה אומר – הריצוי והכפרה כרוכים בחובת הבעלים למלא את המוטל עליו, וכל עוד לא קוימה החובה, הקורבן אינו מכפר ואינו מרצה.

יש לחדד את הדברים יותר ולבאר שהקורבן המרכזי הוא הקורבן השני, משום שהוא זה שמוביל לכפרה. עם זאת, היות שגם הקורבן הראשון הוקדש ויועד למזבח, קדושתו איננו בטלה ממנו, ואפשר להקריבו למרות שינוי שמו או שם בעליו.

ריש לקיש מבהיר כי במוקד ספקו עומד קורבן האשם. לכאורה קורבן האשם דומה לקורבן החטאת, ושניהם באים לכפרה. לפיכך מתבקש היה שכפי שהחטאת פסולה בשינוי השם, שהרי סוף סוף כל מטרתה לכפר, כך ייפסל גם האשם בשינוי השם. כאמור, ריש לקיש תמה על ההבחנה ביניהם: כיצד אפשר להקריב אשם שאינו עולה לבעליו לשם חובה? הרי סוף סוף האשם בא לכפר, ואם אין כפרה – אין צורך בקורבן!

ההבחנה בין חטאת לאשם תידון בע"ה בעיונים הבאים, אך לענייננו נסתפק בהערה אחת. לעיל הזכרנו את הסוגיה בדף ו', המסתפקת לגבי כוחו המכפר של הקורבן הראשון, שלא עלה לבעלים לשם חובה. הגמרא שם איננה מתמקדת דווקא בקורבן זה או אחר, אך בשיטה מקובצת (אות ב') כתב שהספק נוגע דווקא לאשם. לכאורה יש דוחק מסוים בהעמדת סוגיה שלמה בקורבן אחד ספציפי, ונראה שהמקור לדברי השיטה מקובצת הוא בדיון המפותל בדעת ריש לקיש. מדיון זה למדנו כי קורבן האשם אכן מעורר תהיות רבות ביחס לדין לשמה, וכדלעיל: היות שכל מהותו לכפר, כיצד ייתכן שקרב ואינו עולה לבעלים לשם חובה? כאמור, כדי לעמוד על שורש העניין יש להעמיק יותר בסוגיית החטאת והאשם, ועל כך נרחיב בעזרת ה' בעתיד.