לשם חולין / זבחים ג

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו אנו מוצאים מעין 'שיעור כללי' שהעביר רבא בדיני 'לשמה' בקורבנות, ובייחוד ביחס להקבלה בין דין לשמה בקורבנות ובין דין לשמה בגיטין.

רבא הציג שני חילוקים בין התחומים:

1. סתם קורבנות לשמן, ואילו סתם אישה לאו לגירושין קיימא.

2. רב חידש כי חטאת לשם חולין כשרה, ואילו גט לשם גויה פסול.

רבא תלה את החילוק השני בראשון. לדעתו, ייעוד קורבן לשם חולין אינו נחשב ייעוד כלל, כפי שייעוד גט לשם גויה אינו נחשב ייעוד כלל. ממילא אנו שבים אל דין סתמן – וסתם קורבן כשר, בעוד סתם גט פסול.

את טענתו כי ייעוד לשם חולין ('לאו מינה') כלל אינו חשוב ייעוד השווה רבא לדין חציצה בטומאת תנור חרס. כשם שמחיצה אינה מועילה להציל מטומאת התנור, כיון שאינה נחשבת לכלי כלל, כך גם חולין אינם חשובים ייעוד לקורבן, שכן אין הם קדושים כלל:

"עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור, מה מחיצה אצל תנור לא מהניא לה כלל, אף חולין אצל קדשים לא מהניא ליה כלל".

אומנם בעמוד הבא הקשתה הגמרא: "לימא קל וחומר – קדשים מחללין קדשים, חולין לא כל שכן!". ועל כן נאלצה לבאר את דברי רב באופן אחר משביארם רבא:

"אלא טעמא דרב כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים"

התוספות הקשו על מהלכה של הגמרא:

"יש תימה, דעד השתא אסיקנא איפכא מתוך הסברא, דאדרבה בשביל שהם קדשים ומינה לכך מחריב בה, אבל חולין דלאו בר מינה לא מחריב".

בעלי התוספות מצביעים על כך שהקל וחומר הוא קושיה על דברי רבא, מכיוון שבתחילה עומדת בבסיסו הנחה הפוכה מהנחתו של רבא. לדעת רבא, מחשבת חולין אינה חשובה מחשבה בקודשים, והקורבן חוזר לדין סתם. המקשה, לעומת זאת, מניח כי ככל שהמחשבה רחוקה יותר מהייעוד המקורי של הקורבן, כך היא תפסול יותר!

נראה כי המחלוקת בין רבא למקשן היא למעשה מחלוקת עקרונית בהבנת דין לשמה. אתמול הבאנו את מחלוקת האחרונים בשאלה אם דין לשמה בקורבנות נועד להגדיר את הקורבן ולקבוע את אופיו (מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין) או שהוא כוונה בעבודת הכוהן (קרן אורה).

והנה אם נאמר כי מהות דין לשמה הוא נתינת שם וגדר לקורבן, הרי שאפשר לטעון כי שֵׁם חולין כלל אינו שם, ולמעשה לא ניתן לקורבן שם חדש, והרי הוא כקורבן שלא ניתן לו שם בעת העבודה, וסתמו לשמו שניתן לו בעת ההקדשה. זוהי דעתו של רבא.

אך אם נאמר שדין לשמה בקורבן הוא כוונה בעבודת הכוהן, הרי שאי אפשר לטעון כי כוהן המכוון לחולין נחשב כאילו אינו מכוון כלל. ודאי שעל פי תפיסה זו צודקת טענתה של הגמרא – כוהן המכוון לשם חולין כוונתו גרועה יותר מכוהן המכוון לשם קודשים שאינם נכונים.