|
דין 'לשמה' בקורבנות / זבחים בהרב ברוך וינטרוב
המשנה הראשונה במסכת זבחים פותחת בתיאור מקרה של קורבן שהוקרב 'שלא לשמו'. בדרך כלל הדין במקרה כזה הוא שהקורבן כשר, אך לא עלה לבעליו לשם חובה.
ה'קרן אורה' (ר' יצחק מקארלין), אחד מן הפרשנים החשובים על מסכת זבחים, דן באריכות ביחס שבין דין לשמה בקורבנות ובין המחלוקת המוזכרת בכמה מקומות בש"ס, האם מצוות צריכות כוונה.
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, בספרו על מסכת זבחים (שיעורי הרא"ל זבחים, עמ' 41), דוחה את דברי הקרן אורה בשתי ידיים:
"לכאורה יש להפריד הפרדה מוחלטת בין שני דינים אלו... כשאנחנו מדברים על לשמה אנחנו עוסקים במונחים של יעד ומטרה... אנחנו מנסים ליצור בשלב הסופי גט, ספר תורה, ציצית וכדומה... בהקשר זה אנחנו מדברים על דין לשמה, ובאופן מובהק מדובר על דין הנוגע לצביון הסופי של החפץ...
לשון אחרת, דין 'לשמה' מתייחס לחפצא שאנו מעוניינים ליצור כחפצא של גט, ספר תורה או קורבן. הכוונה במצוות, לעומת זאת, מתייחסת למעשה – לשורשיו ולאופיו.
הצעה מעניינת מופיעה בחידושיו של הגרי"ז על הש"ס. הגרי"ז דן ביחס שבין המשנה הראשונה בפרק הראשון והמשנה האחרונה בפרק הרביעי:
"לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם – לשם חטא."
הגרי"ז טען כי המשנה הפותחת את המסכת עוסקת בדין לשמה המתייחס לחפץ, אך המשנה שבסוף הפרק הרביעי הופרדה ממנה, שכן היא עוסקת בכוונות העבודה – העובדה שהקורבן צריך להיות מוקרב לשם ה' אינה גדר בחפצא של הקורבן אלא התייחסות לאופן העבודה, שתהיה לשם ה'.
הנפקא מינה, כתב הגרי"ז, היא במקרה שבו אדם לא כיוון את הכוונה הנצרכת. אם לא כיוון כראוי את הכוונות הנצרכות ליצירת חפצא של הקורבן – הגדרת שמו כעולה או כשלמים והגדרת הבעלים המתכפרים – הרי שהקורבן נפגם ואינו עולה לשם חובת בעליו. אך אם לא כיון לשם ה', לשם אישים וכדומה, כתבו התוספות (ב ע"א ד"ה כל) שאין הכוונה מעכבת, והגרי"ז ביאר שיסוד הדבר הוא שמצוות אינן צריכות כוונה בדיעבד. (ועיין המשך דברי הגרי"ז, שברמב"ם אי אפשר לבאר כך, ויצא לבאר באופן אחר.)
מחר נבחן בע"ה נפקא מינה אפשרית נוספת בין שתי ההבנות בדין לשמה.
|