עשיית מלאכה אגב פיקוח נפש / יומא פד

יהודה רוזנברג

דף יומי תשפ"א, תורת הר עציון

במהלך הדיון בדחיית איסורים שונים מפני פיקוח נפש מביאה הגמרא בסוגייתנו ברייתא הקובעת שחובה על האדם לחלל שבת לצורך הצלת נפשות. מדברי הברייתא הסיקה הגמרא שמותר לאדם לעשות מלאכה בשבת לצורך הצלת נפשות, על אף שיחד עם הפעולה הנחוצה הוא מבצע פעולה נוספת, האסורה בשבת:

"ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו... ואף על גב דקא צייד כוורי.
ראה תינוק שנפל לבור – עוקר חוליא ומעלהו... אף על גב דמתקן דרגא.
ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו... ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי".

הרשב"א (שבת קז ע"א) הביא את דברי הירושלמי, המונה יחד עם הדוגמות הללו מקרה נוסף:

"היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי – מותר".

מתוך סמיכות העניינים הבין הרשב"א שלדעת הירושלמי שני הדינים הללו דומים, וכפי שמלאכה הנעשית לצורך פיקוח נפש ולצורך נוסף מותרת לחלוטין, כך גם צידת צבי הותרה כאשר האדם מתכוון גם לנעול את ביתו לשומרו.

הר"ן (שבת לח ע"א באלפס) חלק על דברי הרשב"א, וטען שהירושלמי הביא את שני המקרים יחדיו רק בגלל הדמיון החיצוני ביניהם – בשניהם מעשה אחד מותר משום שכוונת העושה למעשה אחר – אך פרטי הדין שונים: צידת הצבי הותרה רק כאשר האדם מתכוון לנעול את ביתו בלבד, ואילו פריסת המצודה הותרה גם כאשר האדם מתכוון גם לאסוף דגים.

האחרונים האריכו לדון במחלוקת זו, ובעיקר בסברתו המחודשת של הרשב"א, ואנו נציין רק את דבריו של ר' שמעון שקאפ (בחידושיו למסכת כתובות, סימן ו), שהסביר שמלאכת צידה ייחודית בכך שהיא מתמקדת במעשה האדם ולא בתוצאתו, משום שתוצאת הצידה אינה מחדשת דבר בעולם: הבהמה עצמה לא השתנתה כלל, ורק יחסו של האדם אליה השתנה. אם כן, עיקר המלאכה הוא פעולתו של האדם בלבד, ולא תוצאתה. לכן כאשר האדם מבצע את עיקר פעולתו בהיתר, לצורך נעילת הבית, אין בעיה בכך שאגב פעולתו מתבצעת גם צידה. זאת בניגוד למלאכות השבת האחרות, שבהן עיקר המלאכה הוא התוצאה, ולכן שייך בהן דין 'פסיק רישא', הקובע שקיומה של תוצאה הכרחית אסורה אוסר את ביצוע הפעולה כולה.

ר' שמעון שקאפ מסביר שגם היתר פיקוח נפש מבוסס על עיקרון דומה: הפעולה הנעשית לצורך פיקוח נפש נחשבת פעולה מותרת מצד עצם הפעולה, וממילא אין מקום לאוסרה בגלל תוצאותיה. אם כן, היתר הצידה אגב פעולה מותרת דומה להיתר עשיית מלאכה אגב פעולה הנחוצה לצורך פיקוח נפש.

אם נקבל הבנה זו, נראה שהר"ן חולק על הבנתו של הרשב"א בנוגע לאיסור צידה, וסובר שגם בו שייך דין 'פסיק רישא' משום שגם מלאכה זו אסורה מצד תוצאתה ולא מצד מעשה האדם.

אמנם, אפשר שהראשונים נחלקו גם בנוגע ליסוד היתר המלאכה לצורך פיקוח נפש: בעוד הרשב"א סובר שהפעולה הנעשית לצורך פיקוח נפש היא פעולה מותרת לחלוטין, הר"ן סובר שהפעולה הותרה רק בלית ברירה, לצורך הצלת נפשות (מעין שאלת 'הותרה' או 'דחויה'). ממילא, מהיתר מצומצם כזה אי אפשר ללמוד לדינים אחרים. יתכן שכך עולה מלשונו של הר"ן:

"אף על פי שהוא (=העושה מלאכה לצורך הצלת נפשות) מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת, שהיא אסורה בשבת, התירו חכמים כדי שלא ימנע בשום ענין מפקוח נפש המוטלת חובה עליו, אבל במלאכת הרשות – חס ושלום".

מדברי הר"ן נראה שההיתר לפרוס מצודה להעלות תינוק ודגים מבוסס על היתר מיוחד של חכמים, ולא על כך שהפעולה עצמה נחשבת פעולה מותרת. יתרה מזאת: אפשר לדייק מלשונו של הר"ן שלפי שורת הדין היה ראוי לאסור כוונה לדוג יחד עם הצלת התינוק, אלא שחכמים התירו פעולה זו במיוחד כדי שאנשים לא יימנעו מלהציל נפשות. פעולה לצורך הצלת נפשות הותרה רק בשל התועלת הצומחת ממנה, אך הפעולה עצמה – לפחות ברובד דאורייתא – נותרה 'פעולת איסור', אף שמותר לעשותה.

אפשר שכך יש להסביר גם את לשונה של הברייתא בסוגייתנו – "ואינו צריך ליטול רשות מבית דין". מדוע היינו עלולים לחשוב שהמציל צריך להימלך בבית הדין? יתכן שיסודה של מחשבה זו בכך שאכן היה ראוי לאסור את הפעולה, אלא שחכמים התירוה במיוחד, ועל האדם לקבל היתר זה מבית הדין באופן פרטני. לכן מבהירה הברייתא שאין צורך בהוראת בית הדין כדי לזכות בהיתר זה, ואדרבה – הנשאל מגונה, והשואל – הרי שופך דמים.