אין מתפללים על רוב טובה / תענית כב

יהודה רוזנברג

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מסכת תענית עוסקת רבות בתעניות על מחסור בגשמים, העלול לגרום לנזקים חמורים ואף לסכנת נפשות של ממש. אולם לעיתים דווקא ריבוי הגשמים עלול לגרום נזק, כפי שאומרת הגמרא בדף כב ע"ב:

"תנו רבנן: 'ונתתי גשמיכם בעתם' – לא שכורה ולא צמאה, אלא בינונית, שכל זמן שהגשמים מרובין, מטשטשין את הארץ ואינה מוציאה פירות...".

קיומם של גשמים הפוגעים בתוצרת החקלאית הוזכר גם בסוגיות נוספות, כגון לעיל ו ע"ב, בסוגיה הדורשת את הפסוק "וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ" (עמוס ד, ז) וקובעת ש"שתיהן לקללה", משום שהגשמים המרובים היורדים על החלקה האחת מזיקים לה.

גם הגמרא בסוגייתנו מתייחסת לגשמים מזיקים, אך קובעת ש"אין מתפללים על רוב טובה" – מכיוון שהגשמים ככלל טובים לעולם, אין להתפלל למניעתם אף כשהם מזיקים. הגמרא מסייגת קביעה זו ומוסיפה שבגולה אפשר להתפלל גם להפסקת הגשמים המרובים.

ההבנה הפשוטה היא שיש הבדל מעשי בין ארץ ישראל לגולה – הבתים בגולה בנויים באופן שונה, העלול לגרום לקריסתם בעקבות הגשם. כך עולה מן הברייתא המובאת בסוגיה:

"שנה שגשמיה מרובין, אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד: תנו עיניכם באחיכם שבגולה, שלא יהא בתיהם קבריהם".

בעקבות הבנה זו הוסיף הריטב"א על אתר שהתפילה על ריבוי הגשמים אינה מיוחדת לגולה בלבד, וכשריבוי הגשמים מסוכן – יש להתפלל על כך גם בארץ ישראל:

"אין מתענין ולא מתריעים בארץ ישראל על רוב הגשמים, שאינה סכנה להם, שהיא ארץ הרים ובתים בנוים באבנים. אבל בגולה ומקום שיש בו סכנה מתריעין ומתענין עליהם שלא יהו בתיהם קבריהם".

כך אכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים תקעו, יא):

"ועכשיו בצפת מצוים מפולת בתים מפני הגשמים, ומתפללים עליהם".

אפשרות נוספת להסבר ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ עולה מדבריו של בעל ה'קרן אורה':

"נראה הטעם על פי מה שנאמר 'הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות', על כן בארץ ישראל אין מתפללין, כי 'מפי עליון לא תצא הרעות', אלא ודאי טובה היא, אלא שיש חסרון מצד המקבל, כי אין יכולין לקבל רוב טובתו יתברך, על כן אין להתענות על זה... אבל בגולה דהגשמים באים על ידי שליח יכול להיות שהם באים חס ושלום לקללה, על כן מתריעין עליהם".

בעל ה'קרן אורה' מתבסס על הסוגיה לעיל (ט ע"ב), שקבעה שגשמי ארץ ישראל מגיעים ישירות מידו של הקב"ה ואילו גשמי חו"ל ניתנים על ידי שליח. על פי זה הוא מסביר שיש הבדל עקרוני בין ארץ ישראל לגולה: בגולה ריבוי הגשמים הוא אכן קללה, בעוד בארץ ישראל גם הגשם המזיק הוא ברכה, אלא שאנו – מחמת מעשינו הרעים וקטנות ה'כלים' שלנו – איננו מסוגלים לקבל את השפע כראוי.

אפשר להעלות אפשרות דומה להסבר ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל. בעיונו לדף יח עסק הרב אביהוד שוורץ במשמעותם של הגשמים והבחין בין תפיסתם של בני בבל, הרואים את הגשמים כאמצעי לפרנסה בלבד, ובין תפיסתם של בני ארץ ישראל, שעבורם הגשמים מהווים גם סימן לקשר בין הקב"ה לעמו. אפשר שזו גם כוונת הפסוק שבפרשת 'והיה אם שמוע' – "ונתתי מטר ארצכם בעיתו": בארץ ישראל הגשמים מבטאים את הקשר בין הקב"ה לעמו, והעדרם מלמד על בעיה רוחנית חמורה מלבד החשש לנזקים לחקלאות ולמי השתייה.

אפשר שזוהי גם הסיבה לזהירות הרבה בתפילה על רוב טובה, העולה גם מן הסיפור על חוני המעגל בעמוד הבא. לכאורה עצם החשש מפני תפילה על רוב טובה דורש ביאור – הלוא עצם העובדה שאנחנו מעוניינים להתפלל לעצירת הגשם מלמדת שהוא אינו בגדר 'טובה'! אולם על פי ההסבר שראינו הדברים ברורים: על אף שמבחינה מעשית הגשמים גורמים נזק, סוף סוף מבחינה רוחנית הם מבטאים קרבה ואהבה של הקב"ה, ואל לנו לבעוט בטובה ולהתפלל להפסקתם.