קניין וזמן במתנת שכיב מרע / בבא בתרא קנב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נחלקו רב ושמואל בדין מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין. לדעת רב, זוהי מתנת שכיב מרע 'משודרגת': מצד אחד נוהג בה דין מתנת שכיב מרע, "שאם אמר 'הלואתו לפלוני' – הלואתו לפלוני" אף בלא מעמד שלושתן; ומצד שני נוהג בה גם דין מתנה רגילה, שאם עמד (=הִבריא) הנותן – אינו חוזר. שמואל, לעומת זאת, הסתפק בכוונת הנותן, שמא התכוון להקנות בקניין רגיל לאחר מיתתו, ואם כן, אין זו מתנת שכיב מרע, ולא קנה המקבל, שהרי אין קניין לאחר מיתה.

ייתכן שמחלוקת רב ושמואל תלויה בשתי ההבנות שראינו (בדברינו לדף קמ"ז) ביחס לתקנת מתנת שכיב מרע: האם היא קניין ככל הקניינים, אלא שחכמים תיקנו בה דינים מיוחדים (כגון האפשרות להקנות בדיבור פה גרידא) כדי שלא תיטרף דעתו של החולה; או שמא היא מעין ירושה דרבנן. אם מתנת שכיב מרע היא ביסודה הליך קנייני, הרי ששימוש בקניין אחר יוצר סתירה, כדעת שמואל. אם היא ירושה דרבנן, ייתכן שאפשר להוסיף בצידה קניין כדי לחזק אותה ולהרכיבה "אתרי ריכשי", כדעת רב.

נפקא מינה נוספת עשויה להיות ביחס למחלוקת הפוסקים בעניין מועד תחולתה של מתנת שכיב מרע: הטור (חושן משפט סימן ר"נ) כי אף שמתנת שכיב מרע חלה רק משמת הנותן, הריהי חלה למפרע משעת הנתינה; והבית יוסף (שם) חולק עליו, ולדעתו הקניין הוא רק לאחר מיתה (ועיין קצות החושן שם ס"ק א, שהראה כי כבר נחלקו בזה הראשונים). אם מתנת שכיב מרע היא ככל הקניינים, מסתבר לומר שבשעת המיתה יחול הקניין למפרע משעת האמירה, שכן בזה תהיה הסטייה מדיני קניין דאורייתא קטנה יותר. אך אם מדובר בירושה דרבנן, מובן שאין היא חלה אלא לאחר מיתה.