חשש בית דין לעדות שאינה בפניו / בבא בתרא קלה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הרמב"ם (סנהדרין כ, ז) פסק:

"הגס לבו בהוראה, וקופץ וחותך את הדין קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו עד שיהא לו ברור כשמש, הרי זה שוטה רשע וגס רוח. כך צוו חכמים: 'הוו מתונין בדין'".

הלכה חמורה זו מציבה בפני הדיין רף אחריות גבוה מאוד: כל פסיקה שאינה 'ברורה כשמש' היא בגדר פסיקה בלתי מתונה, ויש בה משום שטות, רשעות וגסות רוח.

לאור קביעה נחרצת זו יש לבחון התלבטות העולה בסוגייתנו (וכן בסוגיות מקבילות בכתובות ובקידושין). הגמרא מספרת על אדם שמת בלא בנים, אך טען שאשתו פטורה מן הייבום משום שאין לו אחים. רב יוסף אכן הורה לפטור את האישה מן הייבום, משום שהצהרתו של הלז לפני מיתתו מצטרפת לידיעה שרווחה בציבור כי לאותו אדם אכן אין אחים. אביי חלק על רב יוסף:

"אמר ליה אביי: הא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי".

אביי טוען כי אף שלא ידוע לנו שיש לאותו אדם אחים, אפשר שבמקום כלשהו בעולם יש עדים המעידים אחרת. דברי אביי עשויים להתפרש בדרכים שונות, ובראשונים אכן מצאנו פירושים רבים. אנו נראה כאן רק שלוש אפשרויות שבחנו התוספות בסוגייתנו (ד"ה ה"ג):

"והכי פירושו: הא יצא קול הכא שאומרים דאיכא עדים במדינת הים;          
ולא גרסינן 'והא איכא סהדי במדינת הים', דאי ודאי דאיכא עדים במדינת הים, אם כן מאי קאמר...         
אבל אי ליכא קול, אין לנו לחוש מאלינו שמא יש עדים".

בעלי התוספות מתארים שלוש דרכים שבהן עשוי להתעורר חשש שמא יש עדים במדינת הים: ידיעה ברורה על עדים; יצא "קול" שיש עדים; חשש מיוזמתו של בית הדין להימצאות עדים.

לפי פסק הרמב"ם שפתחנו בו, יש לאמץ לכאורה את האפשרות השלישית, שהרי בית הדין יכול להגיע לפסיקה 'ברורה כשמש' רק אם אכן יברר שאין בשום מקום בעולם עדים שעשויים לשנות את פסיקתו. מצד שני, מדיניות שכזו מונעת כל הכרעה משפטית, שהרי החשש שמא יובאו בפני בית הדין עדויות חדשות הוא חשש שאין לו סוף. ואכן, בעלי התוספות קובעים בפירוש שאם אין "קול" – כלומר שמועה בעלת ביסוס כלשהו – שיש עדות המשפיעה על הדיון, אין לחשוש שמא קיימת עדות כזו. [אשר לרמת הביסוס של אותו "קול", מן הסוגיה בגיטין פח–פט עולה שגם ל"קול" יש רמות שונות, ובפרט קול שהוחזק בבית דין לעומת קול שלא הוחזק בבית דין; הראשונים עסקו בכך גם בעניין הקול המדובר בתוספות בסוגייתנו, עיין למשל בריטב"א למסכת כתובות דף כג ע"א.]

לפנינו בעצם אחת השאלות המרכזיות בכל מערכת משפטית: כיצד לאזן בין החתירה לאמת הצרופה ובין הרצון לשמור על הסדר החברתי ולסייע לפונים לבית הדין. זוהי שאלה רחבת היקף, והיא עולה גם בסוגיות אחרות.