הוספה על ירושת אחד הבנים / בבא בתרא קלא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף קל ע"א למדנו על שיטת רבי יוחנן בן ברוקה שאדם יכול להוריש לאחד מבניו יותר ממה שהיה ראוי לירש. בדף קלא ע"א מובאת שאלתו של רבא על דינו של ריב"ב: האם אמר את דבריו רק בשכיב מרע, או שמא גם בבריא?

שמעתי מפי מורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל כי בעייתו של רבא נוגעת לחקירת יסוד בהבנת דינו של ריב"ב, ובה שתי אפשרויות בסיסיות:

א. חידושו של ריב"ב הוא בדיני הורשה. ריב"ב רואה את ההורשה כפעולה שהאב עושה, ועל כן הוא יכול לשנות מן הסדר האמור בפרשה (ואם כן, הוא חלוק על המשנה בדף קכו ע"ב; או שהוא טוען כי רק שלילת ירושה אינה אפשרית, אך תיתכן העדפה חיובית; ועיין ר"י מיגאש על המשנה קל ע"א).

ב. חידושו של ריב"ב הוא בדיני הקנאה. ריב"ב מסכים שאי אפשר לשנות מסדר הירושה, וחידושו הוא שאדם יכול (בתנאים מוגדרים ביותר) להקנות את רכושו אפילו לאחר מותו, וממילא לא יחולו דיני הירושה על מה שהקנה.

חקירה זו עומדת ביסודה של מחלוקת הראשונים (להלן קלג ע"א) אם אלמנה ניזונית מנכס שהנחיל אדם לבנו מדינו של ריב"ב. כידוע, אלמנה ניזונית ממה שהוריש בעלה, אך לא ממה שהקנה. הרי"ף (ס ע"ב בדפיו) מביא שיש מן הגאונים שסברו שאלמנה אינה ניזונית מנכסים שהונחלו לאחד הבנים, דלא גרע כוח הנחלה זו מכוח הקנאה. הוא עצמו חולק וסובר שאלמנה ניזונית מנכסים אלו, כי הם ירושה לכל דבר ועניין. נמצאת אומר: לדעת מקצת הגאונים מדובר בהקנאה, ולדעת הרי"ף – בירושה.

נראה שכך יש להבין גם את התלבטותה של הגמרא בדף קל ע"א (שעל פי אחת מהלישנות שם היא מחלוקת תנאים) אם דינו של ריב"ב אמור בבן בין הבנים דווקא, או שמא גם באחר. אם מדובר בהורשה, וחידושו של ריב"ב הוא שהמוריש רשאי לשנות מסדר הירושה הרגיל, מסתבר יותר שהדבר אפשרי בבן בין הבנים דווקא. אם בהקנאה עסקינן – הרי אדם רשאי להקנות למי שיחפוץ.

מעתה נוכל להבין גם את ספקו של רבא בסוגייתנו. אם מדובר בשינוי בסדר ההורשה, ייתכן שניתן לעשותו רק בזמן ההורשה, דהיינו ביום ההנחלה עצמו. אם הקנאה לפנינו, הרי גם בריא יכול להקנות.

שיטה מעניינת יש לראב"ד (הובאו דבריו בריטב"א ובשיטה מקובצת על אתר). הראב"ד טוען כי אף אם נאמר שאדם יכול להעדיף אחד מיורשיו עוד בהיותו בריא, עליו לעשות זאת בשטר ובקניין (ועיין בתמיהתו של הריטב"א על דברי הראב"ד, המשקפת היטב את החקירה שאנו עוסקים בה). נראה שלדעתו יש שני מסלולים: ביום מותו אדם מתנה על דין ירושה דאורייתא, ועל כן די בדיבור; ואילו בהיותו בריא הוא מַקנה, ועל כן יש צורך בשטר ובקניין.

לסיום נעיר כי בכל אחד משני הצדדים שראינו – דין מדיני ירושה או מדיני הקנאה – ייתכנו וריאציות שונות, והניסוח המדויק ישפיע על הדין בנפקא מינות שעמדנו עליהם. לא באנו אלא להציע בפני הלומדים את חקירת היסוד הזאת.