מעשה אימהות סימן לבנים / בבא בתרא קכג

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב 'אלה תולדות יעקב יוסף', אלא שקדמתה לאה ברחמים; ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה".

האישה המיועדת ליעקב אבינו הייתה רחל. כך ביקש ותכנן הוא עצמו, וכך קיבלו גם חכמי האמת, שרחל הייתה האישה המיועדת ליעקב, ונועדה להיות אֵם כל ישראל. ממילא ברור שהבן הבכור, כמו הבנים האחרים, היה אמור להיות בנה.

והנה סדר הדברים נשתבש פעמיים: יעקב אבינו נשא גם את לאה, והיא ילדה את בכורו; ואף על פי כן הועתקה הבכורה וחזרה אל יוסף, בנה הבכור של רחל. מה פשר השיבושים הללו?

על פי פשוטו של מקרא, השיבושים נובעים מחטאיהם של בני האדם: רחל הוחלפה בלאה מחמת רמאותו של לבן, שנטע פילוג בבית יעקב; ויוסף זכה בבכורה משום שראובן חטא (כמבואר בפסוק מספר דברי הימים המובא בסוגייתנו לעיל [דברי הימים א' ה, א]). אולם חז"ל תולים את השיבושים לא בחטאים כי אם במעשים טובים: בתפילותיה של לאה על שנפלה בחלקו של רשע המלסטם את הבריות ולא בחלקו של איש תם יושב אוהלים, ובוותרנותה של רחל, שמסרה את הסימנים לאחותה.

בזה לימדונו חז"ל שני יסודות. ראשית, למעשים טובים יש כוח ללא גבולות, והם מסוגלים לשנות גם דברים הנראים קבועים ומוחלטים, כגון מי יהיה הבכור. שנית, מתוך ההשוואה בין רחל ללאה למדנו פרק חשוב בהלכות מעשים טובים.

לאה נקלעה למצוקה. היא לא ביקשה עזרה, לא התייעצה עם איש, ופנתה רק לאבינו שבשמיים בבכי ובתפילה. עיקר מעשיה הטובים של לאה היו בתפילתה, שבקעה מעומק הלב, עד שנכמרו עליה רחמי שמים והוחלט להשיאה ליעקב. [יש להעיר כי הצירוף 'קדמה ברחמים' קיבל משמעות הלכה למעשה. ההלכה אוסרת לעסוק בחול המועד בשמחות אחרות ולעשות בו עסקות. בכלל זה היה מקום לאסור גם אירוסין, אלא שהגמרא במסכת מועד קטן (יח ע"ב) קובעת בפירוש כי מארסין נשים במועד "שמא יקדמנו אחר", ומבואר שם כי אין הכוונה שאותו "אחר" יקדים לפנות אל הנערה ולדבר על לבה שתינשא לו, אלא "שמא יקדמנו אחר ברחמים", כלומר בתפילה לקב"ה שיזכנו באותה אישה.]

מעשיה הטובים של רחל הם בין אדם לחברו. ותרנות היא מן המידות הקשות ביותר ביחסים שבין אדם לחברו, אולי הקשה שבהן. רוב ההישגים שאדם זוכה להם באים לו בעמל וביגיעה, וויתור עליהם עבור זולתו הוא הקרבה אישית גדולה.

ובכן, שני דפוסים של מעשים טובים לפנינו: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ועוד יש להוסיף, על דרך הדרש, שעיקר מעשיה של לאה היו התבטלות גמורה כלפי הקב"ה בתפילה ובבכי, שיעשה הטוב בעיניו, ועיקר מעשיה של רחל היו התבטלות כלפי הזולת, כדי שלא ייפגע ולא יאונה לו כל רע.

שתי הדרכים הללו של אימותינו – מופת הן לבניהן אחריהן.