תפיסה בשכירות קרקעות / בבא בתרא קה

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו מביאה משנה ממסכת בבא מציעא (דף ק"ב), המספרת על מעשה שהיה בציפורי: אדם אחד שכר מחברו מרחץ "בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש", ואחר כך נתעברה השנה ונוצר ספק – האם המחיר הוא שנים עשר דינרים עבור שכירות השנה כולה, יהא מספר חודשיה אשר יהא, או שמא השוכר צריך לשלם דינר לכל חודש, דהיינו שלושה עשר דינרים בסך הכול. רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי הסתפקו אם הולכים אחר לשון ראשון או אחר לשון אחרון, ולכן פסקו "יחלוקו".

שמואל העמיד פסיקה זו בשבאו בעלי הדין לפנינו באמצע חודש העיבור, "אבל בא בתחלת החדש – כולו למשכיר", שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואם בא בסוף החודש – כולו לשוכר, שהמעות בידיו. הרשב"ם (עמוד ב' ד"ה דהתם) מציין שרב נחמן (בבא מציעא שם עמוד ב') חולק על שמואל וסובר כי בין שבאו באמצע החודש בין שבאו בתחילתו בין שבאו בסופו – תמיד יד השוכר על העליונה, משום שקרקע בחזקת בעליה עומדת.

ביסוד מחלוקתם ייתכנו שתי הבנות:

א. מחלוקת בשאלה מי נחשב מוחזק בקרקע. רב נחמן סבור כי אף לאחר שהשוכר דר בדירה, השכירות עדיין נחשבת ברשותו של המשכיר.

ב. מחלוקת בשאלה לפי איזה זמן מגדירים את המוחזקות. רב נחמן מודה שלאחר שהשוכר דר בדירה, דמי השכירות נחשבים ברשותו; אלא שלדעתו אין המוחזקות נקבעת על פי שעת הפנייה לבית דין כי אם על פי שעת היווצרות הספק במציאות; ומאחר שהספק נולד כבר בתחילת חודש העיבור, המשכיר הוא המוחזק.

לפי ההבנה הראשונה, הכול מודים שהשוכר נחשב מוחזק בכספו, אלא שנחלקו מחלוקת יסודית ביחס לגדר מוחזקות בקרקע. שמואל סבור כי לאחר שהשוכר דר בקרקע, הריהו נחשב מוחזק בה לעניין תקופת המגורים. כנגד זה טוען רב נחמן ש"קרקע בחזקת בעליה עומדת": אפילו כאשר השוכר יושב בקרקע, המוחזק האמיתי הוא המשכיר, ועל כן כשיש ספק, אין השוכר רשאי להמשיך לשהות בה, ואם שהה – עליו לשלם על כך, אף אם כבר חלפה השכירות. למה הדבר דומה? למי שחטף חפץ מחברו, אך טען שעשה זאת על חשבון חוב שחברו חייב לו. מובן שבמקרה כזה מוקד הדיון איננו אם היה לבעל החפץ חוב לחוטף אלא הבעלות על החפץ החטוף (ראה למשל דברי הרשב"ם לד ע"א ד"ה היכי לידיינוה, בתחילתו). הישיבה בקרקע במצב של ספק דומה לחטיפת חפץ שהמשכיר מחזיק בו, ועל כן המשכיר הוא שנחשב מוחזק.

לפי ההבנה השנייה, רב נחמן מודה שלאחר שהשוכר דר בקרקע הריהו נחשב מוחזק בה לעניין תקופה זו, אלא שנחלקו מהי שעת לידת הספק לעניין קביעת המוחזקות. לדעת שמואל, הזמן הקובע הוא שעת הופעת הצדדים בפני הדיינים, ולכן אם באו הצדדים לדון בסוף החודש, יזכה השוכר. רב נחמן, לעומתו, סבור כי המוחזקות מוגדרת לפי שעת התהוות הספק במציאות, ומכיוון שהספק נוצר כבר בשעת עיבור החודש, דהיינו בתחילתו, המשכיר זוכה. וייתכן ששאלה זו תלויה ביסוד דין חזקת ממון (ראה עיוננו לדף צ"ב): אם חזקת ממון היא כלל הנוגע לבית דין – שאין לבית דין להוציא ממון בטרם יגיע לוודאות – הרי ששעת לידת הספק היא שעת העמדה בדין; אך אם זוהי חזקה המכריעה את הדין (מעין חזקה דמעיקרא באיסורין), ולא רק התנהגות פסיבית של בית הדין, יש מקום לקבוע אותה על פי שעת לידת הספק במציאות.