|
הדמים מודיעין / בבא בתרא עזהרב ברוך וינטרוב
במשנה בדף עז ע"ב נחלקו חכמים ורבי יהודה בשאלה אם אפשר להוכיח מה היקף הקניין על פי הסכום ששולם:
"רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין... וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה".
הראשונים הקשו ממשנתנו על הסוגיה הפותחת את פרק המוכר פירות (דף צ"ב). הגמרא שם עוסקת באדם שקנה שור והתברר שהשור נגחן, ואינו ראוי לחרישה כי אם לשחיטה בלבד. הלוקח טוען שהמוכר צריך להחזיר לו את הכסף, כי רצונו היה בשור לחרישה, ואילו המוכר טוען שמכר שור לשחיטה. הגמרא שם מציעה: "ולחזי דמי היכי נינהו" – יש לבדוק אם התשלום היה לפי המחיר של שור לשחיטה או לפי המחיר של שור לחרישה. והקשו הראשונים: כיצד יכלה הגמרא להניח בפשטות שאפשר ללמוד מן התשלום על מהות העִסקה? והרי דעת חכמים שאין הדמים ראיה!
הרמב"ן (לעיל סא ע"ב ד"ה פירש) מציע חילוק מעניין בין הסוגיות: כאשר מדובר בחילופי שמות – כמו "בקר" ו"צמד" במשנתנו – סוברים חכמים שהדמים אינם ראיה מספקת לקבוע שהבקר בכלל המילה "צמד"; אך כאשר מדובר בשם אחד (שור), והשאלה היא רק מה מאפייניו, מודים חכמים שהדמים מודיעים.
חילוק זה מיוסד על ההנחה שסוגייתנו והסוגיה ריש פרק המוכר פירות עוסקות בשתי שאלות שונות. סוגייתנו דנה בהגדרת העִסקה – האם מה שנמכר הוא בקר או צמד. לעניין זה אין הדמים ראיה, מפני שהדמים אינם יכולים להגדיר את העִסקה: העִסקה מוגדרת על פי מה שנאמר בין הקונה והלוקח, ושניהם מודים כי המילה שנאמרה הייתה "צמד". אומנם הדמים עשויים להוכיח שכוונת הלוקח הייתה לקנות גם את הבקר, אך אין בכך כלום: מאחר שאמרו "צמד", אין בכלל העִסקה אלא מה שקרוי "צמד"; ומחשבות הלוקח הריהן כעין "דברים שבלב", שאין בהם כדי לבטל את מה שנאמר בפה (ראה עיוננו למסכת קידושין דף נ').
בסוגיית 'שור ונמצא נגחן', לעומת זאת, השאלה אינה מה הגדרת המכר אלא מה 'איכותו': הכול מודים שנשוא העִסקה הוא שור; אלא שנחלקו אם מדובר בשור הראוי לחרישה או בשור הראוי רק לשחיטה. במקרה כזה אכן יש משמעות להוכחת כוונתו של הלוקח על ידי הדמים, שכן אם יתברר שהשור אינו עומד בציפיותיו, בטל המכר כדין מקח טעות.
לסיום נעיר שאם כנים דברינו בשיטת חכמים, נמצא שלדעת רבי יהודה הדמים יכולים גם להגדיר את המכר. אם כן, ייתכן שהמחלוקת תלויה בשאלה שכבר עסקנו בה בעבר (ראה עיוננו למסכת בבא מציעא דף ע"ז) – האם התשלום הוא חלק מן העִסקה או דבר מה חיצוני לה.
|