פדיון הקדש: בין פשט לדרש / בבא בתרא עב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מה הזיקה בין פשטי המקראות ובין מדרשי חז"ל? זוהי שאלה ידועה, וכבר דשו בה ראשונים ואחרונים, וקולמוסים הרבה נשתברו עליה. יש הסבורים שחז"ל חשפו את כוונתו המדויקת של הכתוב. כך למשל כתב המלבי"ם בהקדמה לפירושו לספר ויקרא:

"כי היה ביד חז"ל... כללים גדולים ויסודות קבועים בדרכי הדיקדוק ויסודי הלשון וההיגיון... וכל התורה המסורה בעל פה הלא כתובה על ספר תורת א־לוקים מפורש".

לשיטתו, מדרשי חז"ל מפורשים למעשה בכתוב.

גישה הפוכה נקט רד"צ הופמן (אף הוא בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא):

"הרבה הלכות לא נזכרו בפירוש בתורה הכתובה ונמסרו לנו בקבלה, וחז"ל השתדלו למצוא נקודת אחיזה להלכות אלו בתוך התורה הכתובה... השקפה זו אומרת שאין ההלכות מחודשות על ידי הדרש, אלא הן מקובלות, ובדרוש ביקשו חז"ל רק אסמכתא או ביקשו למצוא להן בסיס חזק יותר, או שרצו לשמור עליהן שלא ישתכחו".

לדעת רד"צ הופמן, חז"ל לא למדו את ההלכות מעיון בפשטי המקראות, אלא ידעו את ההלכה מלכתחילה (על פי מסורת), ורק מצאו לה אחיזה בלשון הכתוב.

ביטויים לשתי הגישות הללו, וכן לגישות ביניים שונות, יש כבר בראשונים, ואין כאן המקום להרחיב בכך.

גם אם נקבל את גישתו של המלבי"ם, עדיין עלינו לשאול אם חז"ל אכן קראו את המקראות 'בתמימות' ונצמדו למסקנות העולות מפשטיהם, או שמא מסקנת הדרשה מושפעת מהנחות מוקדמות כלשהן. שאלה זו מתעוררת בחריפות בסוגייתנו.

הגמרא (עב ע"ב) טוענת שלדעת רבי יהודה ורבי שמעון מעמדו של אדם כלפי הקדש נקבע כשעת הפדיון ולא כשעת ההקדשה. הגמרא מוכיחה זאת מברייתא הדנה באדם שקנה שדה מאביו והקדישהּ, ולאחר מכן מת האב, וכעת מבקש המקדיש לפדות את השדה. במצב זה מתעורר ספק: האם דינו של הפודה כקונה, ועליו לפדות את השדה בשווייה, משום שבשעת ההקדשה הייתה קנויה בידו; או שמא עליו לפדותה "זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף" (ויקרא כז, טז) כדין שדה אחוזה, שהרי הוא פודה את השדה לאחר שכבר ירש אותה? רבי יהודה ורבי שמעון לומדים מפסוק שדין השדה כדין כשדה אחוזה: "תלמוד לומר 'ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו' – שדה שאין ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה".

היה מקום לומר שפסוק זה הוא אכן המקור לדינם של רבי יהודה ורבי שמעון שהולכים אחר שעת הפדיון. אבל הגמרא מנסחת את ההוכחה בדרך אחרת: היא מסבירה שהפסוק סובל שני פירושים, והם בחרו בפירוש זה דווקא "משום דאזלי בתר פדיון". הווה אומר: פעמים שפסוק עשוי להתפרש בדרכים שונות, וכדי לפרשו זקוק הדרשן להנחות יסוד מסוימות, שעליהן עמד מסברה דנפשיה. נמצאנו למדים כי אף מי שבא לפרש את המקראות 'כפשוטם' רשאי לבוא אליהם עם הנחות מוקדמות, והנחות אלו הן שינחוהו להבנתו את הפשט.

[כל מה שכתבנו כאן מוסב כמובן על ההווה־אמינא של הסוגיה. למסקנת הסוגיה, רבי יהודה ורבי שמעון אכן דייקו מייתור לשון בכתוב, ואם כן, במקרה זה הסברה היא שהושפעה מלימוד פשטי המקראות. מכל מקום, אין בכך כדי לגרוע מן העיקרון המתודולוגי המשתמע בבירור מן ההווה־אמינא.]