שטרך בידי מאי בעי / בבא בתרא ע

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו מצוי משא ומתן בין רב עמרם לרב חסדא בשאלה אם שומר שטוען "החזרתים לך" כנגד שטר פיקדון המצוי בידו של המפקיד נאמן במיגו ד"נאנסו. אולם הדיון נראה תמוה מעט. בתחילה נראה שההתלבטות דומה להתלבטות (לעיל ה ע"ב – ו ע"א) אם מיגו עדיף על חזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" אם לאו – גם בסוגייתנו השאלה היא אם מיגו עדיף על החזקה שהשומר המחזיר את הפיקדון מוודא שהשטר לא יישאר ביד המפקיד. בלשון הגמרא קרויה חזקה זו "שטרך בידי מאי בעי": אם השטר נמצא ביד המפקיד, חזקה שהפיקדון לא הוחזר.

ובכן, רב עמרם שואל את רב חסדא אם מיגו יועיל כנגד חזקה זו, ונענה שהוא מועיל. אלא שרב עמרם ממשיך ושואל: "ולימא ליה 'שטרך בידי מאי בעי'!". שאלה זו נראית קשה: הלוא רב חסדא ידע שהחזקה קיימת, ואף על פי כן קבע כי נאמנות השומר, הנתמכת במיגו, עומדת כנגד החזקה. איזה חידוש נוסף מבקש אפוא רב עמרם?

מסתבר כי רב עמרם הבין שבטענת "שטרך בידי מאי בעי" יש יותר מחזקה פשוטה. נעיין בדינו של הרמב"ם (מלווה ולווה יא, א):

"המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר 'פרעתי שטר זה' – אינו נאמן".

סדר הדברים בהלכה נראה תמוה. לכאורה היה הרמב"ם צריך לכתוב שהטוען "פרעתי שטר זה" אינו נאמן, כי עומדת כנגדו חזקת "שטרך בידי מאי בעי", ועל כן צריך הלווה לפרוע בעדים. אבל מן הרמב"ם משתמע שהלווה אינו נאמן לטעון "פרעתי" מפני שעליו לפרוע בעדים. נראה אפוא שלדעת הרמב"ם טענת "שטרך בידי מאי בעי" אינה חזקה בלבד – זוהי הלכה המחייבת את הלווה להוכיח שאכן פרע את ההלוואה כדי לסתור את עדות השטר שכנגדו. לפי תפיסה זו, הלווה בשטר מוותר על נאמנותו לטעון "פרעתי" כל עוד השטר מוחזק ביד המלווה.

לאור זאת נוכל להבין את שאלתו של רב עמרם. רב חסדא סבור שהמיגו מעניק ללווה נאמנות מספקת לגבור על החזקה שאין אדם פורע מִלווה בשטר בלא לוודא שהשטר יצא מיד הלווה. אך כיצד נאמנות זו מועילה לגבור על ההלכה המפקיעה לחלוטין את יכולתו של המתחייב בשטר לטעון "פרעתי"?

על כך משיב רב חסדא:

"וכי אמר ליה 'נאנסו' – מי מצי אמר ליה 'שטרך בידי מאי בעי'?".

גם התשובה נראית במבט ראשון בלתי מובנת. אומנם נכון הדבר שלוּ טען השומר טענת אונס, לא היה מקום לשאול אותו על השטר. אך סוף סוף לא זו טענתו, ואם אכן החזיר את הפיקדון – מדוע נשאר השטר ביד המפקיד?

נראה אפוא שתשובה זו אכן אינה מכוונת כנגד ממד החזקה הראייתית שבטענת "שטרך בידי מאי בעי", חזקה שהמיגו כבר עמד כנגדה בהצלחה. תשובה זו מכוונת כנגד הממד הנוסף שעמדנו עליו לעיל, דהיינו הפקעת השומר מטענת "פרעתי" על ידי השטר. על פי דרכנו, רב חסדא משיב שהפקעת הנאמנות בטענת "פרעתי" היא בהלוואה דווקא. מדוע? חוב שנוצר במִלווה – הדרך היחידה להיפטר ממנו היא פירעון, ומאחר שבשעת הפירעון נהוג לקרוע את השטר, זיהתה ההלכה את קיום השטר עם קיום החוב. לא כן הדברים בפיקדון. כאשר פיקדון אבד באונס, השומר נפטר מחובת ההשבה אף שהשטר עדיין ביד המפקיד. אם כן, בפיקדון אין קיומו של השטר זהה עם קיומו של חיוב ההשבה, ולכן איננו מפקיע את הנאמנות בטענת "פרעתי".