חזקת ממון של אישה / בבא בתרא נב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"תנו רבנן: אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קבל מן האשה – יחזיר לאשה". (נא ע"ב)

ההבנה הפשוטה בברייתא היא שאם אישה נותנת ממון למאן דהו, עליו לחשוש שמא הממון אינו שלה כי אם של בעלה, ולכן אסור לקבלו ממנה. אלא שכל הראשונים התקשו בכך: אם הנחת היסוד של הברייתא היא שהממון שייך לבעל, מדוע צריך המקבל להשיבו לידי האישה, ולא לידיו של הבעל?

בתשובה לשאלה זו מצאנו שתי גישות מרכזיות בראשונים.

גישת בעלי התוספות

בעלי התוספות (עיין תוספות ד"ה קבל; וברמב"ן, ברשב"א ובריטב"א, שהביאו דעה זו בשם הר"י והרשב"ם) טענו שעקרונית עשויה להיות לאישה חזקת ממון, כלומר כשם שלכל אדם שאוחז בחפץ יש חזקה שהחפץ שלו ("חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו"), כך יש לאותה אישה חזקה שהממון שלה.

על פי גישה זו ברור מדוע מקבל הפיקדון ישיבנו לאישה ולא לבעלה, ומה שצריך להסביר הוא קביעתה של הברייתא שלכתחילה אין לקבל ממנה את הפיקדון. הריטב"א (סוף ד"ה ת"ר) ביאר:

"ואין לנו להכניס עצמינו במקום שיש צד ונדנוד סיוע ידי עוברי עבירה".

לדעתו, אם הבעל והאישה יבואו לדין על ממון הנמצא בידי האישה, תזכה האישה. אף על פי כן, ברור שיש צד חשש שהממון אינו של האישה, אלא נלקח מבעלה. הוראת הברייתא היא שבכל חשש – ואפילו חשש רחוק – לגזל או לסכסוך משפטי, מוטב לו לאדם שלא יסתבך בעניין, ויימנע מלכתחילה מקבלת הפיקדון.

גישת הרמב"ן

הרמב"ן (בחידושיו על אתר, וכן מובא בדברי תלמידיו על סוגיין) חלק על בעלי התוספות וקבע שאין לאישה חזקה על ממון הנמצא ברשותה. הרמב"ן מציע לדבריו שני נימוקים – נימוק טכני ונימוק עקרוני:

"שכל מה שביד האשה, בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו, דמשום איבה וקטטה התקינו רבנן, ואם היתה נאמנת נקיש ואתי תיגרא הוא.  
ועוד, שידו עדיפא מידה, לפיכך היא המוציאה ועליה הראיה".

על פי הנימוק הראשון, חכמים קבעו שלאישה לא תהיה חזקת ממון כדי למנוע סכסוכים מיותרים בבית. על פי הנימוק השני, לפנינו דין מהותי: כל מה שקנתה אישה – קנה בעלה, ולכן אין היא יכולה ליצור לעצמה חזקת ממון. [לפי זה יש לאותו ממון דין נכסי מלוג, דהיינו שגוף הנכס שייך לאישה, אך הבעל אוכל פירות; ואכן הרמב"ן סבור שכל ממון שביד האישה הוא בגדר נכסי מלוג.]

על פי דרכו של הרמב"ן, מסברה אכן היה מקום להשיב את הפיקדון לבעל ולא לאישה, והברייתא באה להקל על המקבל ולמונעו מהסתבכות: הוא יניח את הממון בדיוק היכן שמצא אותו (דהיינו ביד האישה), ולאחר מכן ילכו האיש והאישה לבית דין, ושם יינתן הממון לאיש.