תליוהו וזבין / בבא בתרא מח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסיכום סוגיית "תליוהו וזבין" נחלקו האמוראים כיצד לפסוק. רבא סובר שמכר באונס נחשב מכר רק בהצטרף התנאים האלה: א. האנס לא דרש שדה מסוימת אלא שדה כלשהי, והנאנס הוא שבחר את השדה. ב. הנאנס מנה את המעות שקיבל. ג. הייתה לנאנס אפשרות כלשהי לעכב את המכירה והוא לא ניצל אותה. הגמרא דוחה את דעת רבא ופוסקת שמכר באונס חשוב מכר גם בהעדר התנאים הללו.

ונראה שנחלקו ביסוד הדין שמכר באונס חשוב מכר: האם אנו אומדים את דעת המוכר שנתרצה למכור, או שמא אין צורך שהמוכר ירצה להעביר את בעלותו על הנכס, ודי בכך שיתרצה לבצע את מעשה הקניין, אף שאינו מעוניין במכר (הגם שהוא מבין כי ממעשה הקניין נובעת העברת בעלות).

רבא סבור שהמכר אינו חל אם המוכר לא התרצה להעביר את הבעלות לקונה, והתנאים שהוא מציב לחלות העִסקה באים כולם להבטיח שהמוכר אכן מסכים לה: הוא בחר את השדה, התעניין בסכום שקיבל, ומעל הכול – לא בחר באפשרות העיכוב שעמדה לרשותו. סתמא דגמרא, לעומת זאת, מבינה שהמכר אינו תלוי בהתרצות המוכר להעברת הבעלות, ודי בהסכמתו לבצע את מעשה הקניין – המעביר את הבעלות גם בלאו הכי – ועל כן אין צורך בתנאיו של רבא.

למעשה, לפנינו מחלוקת מהותית בגדר 'דעת מַקְנֶה' במעשה מכר: האם זהו רצון המוכר להקנות, או שמא רק רצון לבצע את מעשה הקניין. (ונדגיש שוב: גם לפי האפשרות השנייה, המוכר צריך להיות מודע לחלוטין למשמעות של מעשה הקניין, דהיינו העברת הבעלות!)

בעניין זה עשוי להיות הבדל בין מכר למתנה. הרשב"ם (מז ע"ב ד"ה ואית דגרס) מביא בשם רבנו חננאל כי לית מאן דפליג שמתנה באונס אינה חלה. את החילוק הזה אפשר להבין הן לשיטת רבא הן לסתמא דגמרא. לשיטת רבא הדבר פשוט – המעות הן חלק מהשכנוע של המַקנה, ובלעדיהן אין הוא מתרצה, אך לסתמא דגמרא נצטרך לומר שמכירה ומתנה הן חלויות שונות בתכלית: למכירה שותפים שני אנשים, ועל כן אין היא נעשית מכוח רצונו של מי מהם כי אם מכוח מעשה הקניין המשותף; ואילו מתנה תלויה כולה ברצון הנותן, והמקבל אינו אלא מושפע פסיבי. לכן במתנה לא המעשה עיקר, כי אם רצונו של הנותן, ואין היא חלה באונס.

בהקשר זה ראוי לציין את דעת רבנו יונה (מח ע"ב ד"ה דהא אשה) שמכירה באונס חלה אף אם אין הדמים עולים כדי שווי המכר. מדבריו עולה בבירור שהדמים לא נועדו לרצות את המוכר, שהרי ברור שהלה לא נתרצה בדמים שאינם עולים כדי שווי המיקח. רבנו יונה מסביר שמכיוון ש"תורת מכר בכך – מכרו קיים", ונראה שיש להבין זאת כדברינו לעיל: אם העִסקה מוגדרת כמכר, אין צורך ברצונו של המוכר שהיא תחול, ודי שירצה במעשה הקניין.