|
ביאור חזקת ג' שנים לדעת רבא / בבא בתרא כטהרב ברוך וינטרוב
אתמול עיינו במשמעותה של חזקת ג' שנים לדעת הולכי אושא, וראינו שלשיטתם לא מדובר בראיה כי אם ביצירת מוחזקות בשדה. היום נראה שתי הבנות אחרות בדין זה.
בסוף הדיון ביסוד דין חזקת ג' שנים מובאים כמה הסברים בשם רבא. בתחילה אומר רבא שאין אדם מוחל על אכילת שדהו ג' שנים; לאחר מכן הוא מתקן ואומר שאין אדם מוחל אפילו על שנה אחת, אך שתיקתו הופכת לראיה רק כעבור ג' שנים; ובסופו של דבר הוא מסביר שאין אדם נזהר בשטרו לאחר ג' שנים.
מה היחס בין ההסבר המתמקד בשתיקתו של המרא קמא ובין ההסבר המדגיש את שמירת השטר אצל הקונה? ייתכנו שני כיוונים עקרוניים:
א. שני ההסברים משלימים זה את זה. עיקר הראיה היא משתיקת המרא קמא ג' שנים, אלא שכדי לענות על טענתו של אביי כי יש אנשים שאפשר להוכיח גם משתיקה קצרה שלהם הוסיף רבא והסביר שבמקרים אלו המחזיק סובל מריעותא חמורה בטענתו, שכן לא שמר את השטר. כך ביאר הרשב"א בחידושיו לסוגייתנו.
ב. ההסבר השני מחליף את ההסבר הראשון. חזקת ג' שנים אינה ראיה אלא תקנת חכמים שנועדה להגן על הקונים מפני המוכרים: המוכר, שיש לו עדים שהשדה היה שלו, עלול לחכות בסבלנות עד שיהיה סביר להניח שהקונה איבד את השטר, ואז לתבוע את השדה; ולפיכך תיקנו חכמים שלאחר ג' שני חזקה לא יוכל המרא קמא לטעון כנגד המחזיק. זה ביאורו של קצות החושן (קמ, ב).
קיצורו של דבר: לפי ההסבר הראשון שתיקת המרא קמא למול ג' שנות עבודה בשדה היא ראיה, ואילו לפי הכיוון השני העבודה עצמה מזכה את העובד בסיוע של תקנת חכמים.
נפקא מינה: על פי ההסבר הראשון יצטרך המחזיק להוכיח את שתיקתו של המרא קמא כדי שעבודת השדה אכן תהיה ראיה לטובתו, ואילו על פי הצד השני די לו בעצם עבודת ג' שנים, והמרא קמא הוא שיצטרך להוכיח את מחאתו. שאלות אלו ואחרות ייבחנו בע"ה בהמשך הפרק.
|