חזקת ג' שנים להולכי אושא / בבא בתרא כח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אנו מתחילים היום ללמוד את פרק חזקת הבתים – אחד הפרקים הנלמדים ביותר בעולם הישיבות, העוסק בעיקר בדיני חזקות בנכסי דלא ניידי.

המשנה הראשונה של הפרק קובעת כי חזקה בקרקע נוצרת על ידי ישיבה ועבודה בה שלוש שנים, והגמרא פותחת בשאלת מקור הדין. רבי יוחנן מסביר כי לדעת רבי ישמעאל, המכונה "הולכי אושא", חזקת ג' שנים נלמדת משור המועד. מה משמעותו של לימוד זה?

נראה שנוכל ללמוד על כך משאלת הגמרא בעמוד ב': "אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה". הגמרא מציעה שלפי הולכי אושא, שלוש שנות החזקה יוכלו להעביר את השדה לרשות המחזיק אף אם לא יטען כלל שקנה את הקרקע. הווה אומר: הגמרא הבינה שהולכי אושא ראו את שלוש השנים לא כראיה והוכחה בלבד אלא כגורם שיש לו משמעות מצד עצמו!

אומנם בהמשך חזרה בה הגמרא מן ההצעה הקיצונית שעבודת ג' שנים גרידא מסוגלת להעביר את הבעלות, אך עדיין נראה שההשוואה לשור המועד מוסבת לא על כוח ההוכחה שבשלוש שנות החזקה (שהרי אין להשוות בין ראיה הקשורה לנגיחותיו של שור ובין ראיה על קניית קרקע) כי אם על היותן יוצרות מוחזקות. רוצה לומר: לאחר ג' שנים בקרקע נחשב המחזיק לא רק כמחזיק בפועל אלא גם כמוחזק על פי ההלכה, ומכאן ואילך מוטלת חובת ההוכחה על מי שבא להוציא ממנו (ובלבד שיש למחזיק טענה סבירה בדבר אופן הגעת הקרקע לרשותו).

זהו גם ההסבר לפסיקתו של רבי ישמעאל כי אין צורך בשלוש שנים דווקא, ודי בשלוש פעולות נפרדות וחשובות (כגון "כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו"), שכן מצינו בחזקות אחרות (כגון אישה קטלנית, רואה מחמת תשמיש ועוד) שדי להן בשלוש פעמים, ואפילו בזמן קצר.

נראה שזהו גם ההסבר לטענת הגמרא שלפי הולכי אושא, המחאה צריכה להיות בפני המחזיק דווקא. מאחר שהעבודה בג' השנים לא נועדה לראיה כי אם ליצירת חזקה, לא תועיל מחאה מרוחקת, שהרי סוף סוף נוצרה חזקה על ידי העבודה. רק מחאה בפני המעבד תיחשב הפרעה לפעולת ההחזקה ותבטל אותה. תירוצה של הגמרא – "חברך חברא אית ליה" – אינו דוחה את ההנחה שביסוד השאלה הזאת, אלא רק מבאר כיצד יכולה גם מחאה מרחוק לפגוע בטענת ההחזקה.