שבחו של הקב"ה / מגילה כה

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו רמוזים כמה יסודות חשובים במחשבת ישראל, ואחד החשובים שבהם הוא זה שטמון בסיפור הבא, שהרמב"ם במורה הנבוכים כותב שהלוואי שהיו כל דברי חז"ל הנכונים כמותו:

"ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ. אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך? השתא הני תלתא, אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו, אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי? משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו ב(אלף) דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?".

הראשונים עמדו על נקודה חשובה במשל שמביאה הגמרא: ההבדל בין הדינרים שבאמת יש למלך לבין הדינרים שבהם מקלסים אותו איננו במספר אלא בסוג, כלומר הבעיה איננה בכך שלמלך יש מיליארד (אלף אלפי אלפים) דינרים ואנו מקלסים אותו באלף, אלא בכך שאנו מקלסים אותו בדינרים הלא נכונים, בדינרי כסף. מכאן למד הרמב"ם במורה הנבוכים (א, נט) חיזוק לשיטת התארים שלו:

"הוא לא אמר 'משל למה הדבר דומה למלך בשֹר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה דינרין', שכן משל זה היה מורה על כך ששלמויותיו יתעלה שלמות יותר משלמויות אלה המיוחסות לו, אף שהן ממינן. אך אין הדבר כך, כפי שהוכחנו הוכחה מופתית, אלא חוכמתו של משל זה היא שהוא אומר 'דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף', להורות שמה שאצלנו שלמויות אין ממינו כלום מלפניו יתעלה, אלא כולן חסרונות לגביו".

הרמב"ם מסביר שהתארים הנראים בעינינו כשבחים אינם אלא חסרונות, שהרי כשאנו אומרים "חזק" אנו מייחסים לא-ל תכונה חומרית ובכך מגשימים אותו, וממילא מצד האמת המילה "חזק" כלל אינה מהווה שבח ביחס לקב"ה אלא גנאי חמור.

דברים אלו של הרמב"ם הובאו על ידי פרשנים רבים, אלא שלכאורה יש בהם קושי מסוים: במשל יש ערך מסוים גם לדינרי הכסף, אלא שבאופן יחסי ערכם נחות מזה של דינרי הזהב, ואילו בנמשל של הרמב"ם אין כל ערך לתארים ביחס לקב"ה, ואדרבה, הם פוגעים בו ומגשימים אותו. משום כך נראה שפשט הסיפור מורה דווקא על גישתו של רבי חסדאי קרשקש בספרו אור ה' (מאמר א כלל ג פרק ג):

"ואמנם מאמר רבי חנינא, כשנתבונן בו, הוא יורה על מה שאמרנו. וזה, שהוא נעזר במה שאמר 'סימתינהו לכלהו שבחי דמרך'. יראה הֵרָאוּת מבואר שסיבת השתיקה הוא להפלגת ריבוי השבחים, ולפי שלא היה יכול לספרם לא היה ראוי שירבה בשבחים, שהריבוי בהם והירידה בפרטיהם יורה שהכוונה לקלסו בהם, ולזה יראה לשומעים שאם היה יודע לו שבחים אחרים לא היה שותק מהם. ולזה ימשך מהשבח הזה גנאי, להוראתו שאין לו שבח אחר.

ואמנם אמר 'של כסף', ולא אמר 'במאה זהובים', לשני ההבדלים שסיפרנום אשר בין שבחיו יתברך ובין שבחי זולתו: שהם מחיוב המציאות ואפשרותו, ולזה אינם ממין אחד באמת, והשני – להיות כל אחד משבחיו בלתי בעל תכלית בחשיבות, ובשבחי זולתו בעל תכלית. ולזה היו שני ההבדלים האלה אשר במשל".

רבי חסדאי קרשקש מבין שהבעיה איננה בשבחים עצמם, אלא בכך שאין הם מלאים. הוא מדייק זאת מדברי רבי חנינא, ששאל "סיימתינהו לכלהו שבחא דמרך", ומשמע שהבעיה איננה בשבחים שכבר אמר אלא רק בכך שאיננו ממשיך לשבח לנצח. אומנם, גם רבי חסדאי קרשקש מודע לפער שבין הזהב לכסף (שהרי ספרו נכתב בתגובה למורה הנבוכים), אך הוא מסביר אותו באופן אחר. לדעתו, תוארי הא-ל מתייחדים בכך שהם "מחויבי המציאות" ולא מקריים, וכן בכך שהם אין-סופיים (בכמות ובאיכות). ממילא ברור מדוע הגמרא מכנה את התארים האנושיים בשם "דינרי כסף" – משום שיש להם ערך כלשהו, אלא שהוא בטל בשישים ביחס לתארים האלוקיים.

גישתו של רבי חסדאי קרשקש פותרת קושי נוסף שהמפרשים על הסוגיה התמודדו איתו: האם הגמרא אוסרת כל אמירה של דברי שבח לקב"ה? רב האי גאון כבר הגביל את האיסור לשעת התפילה בלבד, אך המפרשים התקשו בהסבר ההיגיון שבהגבלה זו. ובאמת, לפי דברי הרמב"ם מסתבר היה שאין לשבח את הקב"ה בתארים אנושיים בשום מצב. אומנם, לפי רבי חסאי קרשקש ברור שהאיסור הוא רק בסיטואציה שבה נראה שהמשבח מנסה לסכם ולהקיף את כל שבחי הא-ל, ולא בסיטואציות שבהן ברור שהוא רק מזכיר שבח חלקי.