|
דבר שבקדושה / מגילה כגהרב אביהוד שורץ
שנינו במשנה בדף כג ע"ב:
"אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם, פחות מעשרה. ובקרקעות – תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן".
משנה זו סוקרת עניינים שונים הדורשים נוכחות של עשרה אנשים, מטעמים שונים. כך, למשל, אין עושין מעמד ומושב (חלק מתנחומי האבלים) אם אין מניין של עשרה אנשים, משום כבוד האבלים והמעמד כולו, הצורך בעשרה לשומת קרקע נועד להבהיר את חשיבות המשימה ועדינותה וכן הלאה. לצד יסודות מגוונים אלו, מבוססת משנה זו גם על יסוד מרכזי וידוע יותר.
כך נאמר בגמרא על אתר:
"מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה".
לא מבואר לגמרי איזו מבין ההלכות שבמשנה אכן מהווה דבר שבקדושה, ולאור זאת התפתחו דיונים ענפים: האם קריאת התורה היא דבר שבקדושה, האם ברכת כוהנים היא דבר שבקדושה וכן הלאה.
באשר לעצם דין דברים שבקדושה, נראה שיש מקום לעמוד של שני ניסוחים.
א. הניסוח הקלאסי הוא זה שמתייחס לקידוש שם שמיים ברבים. כזכור, הפסוק "ונקדשתי" הובא בגמרא בסנהדרין ובפוסקים בהקשר שונה לחלוטין – מצוות קידוש השם עד כדי מסירות נפש. והנה, הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ט') כתב:
"והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם, והוא אמרו 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק, ואע"פ שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו, אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו".
הרמב"ם מזכיר שתי חובות: האחת – לפרסם את האמונה ברבים; והשנייה – לא לפחד משום מזיק. כאמור, המצוה בכללותה מתמקדת בעיקר בהיבט השני – זה המחייב מסירות נפש. אך עם זאת, ברור שההיבט הראשון עומד כשלעצמו, דהיינו חובה על כל אדם מישראל לקדש שם שמיים – לפרסם את יסודות האמונה היהודית בעולם, ובכלל זה הידיעה שהוא – ברוך הוא – יחיד ומיוחד וכו'.
הרמב"ם איננו מזכיר כאן כלל את עניין דברים שבקדושה, ואף לדעת רבים מן הראשונים עצם דין "ונקדשתי" ביחס לדברים שבקדושה אינו אלא מדרבנן. הרמב"ם עצמו, בפירוש המשניות בסוגייתנו, כותב ש"בא בקבלה" שכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה, וביטויים מעין אלה ברמב"ם מעוררים תדיר שאלות פרשניות שונות. כך או כך, אף אם מדובר בחובה מדרבנן, ברור שהיא קשורה במהותה למצוה שמדאורייתא, ולא בכדי נלמדה מאותו פסוק. שתי החובות – זו שמדאורייתא וזו שמדרבנן – עוסקות בקידוש שם שמיים ציבורי ופומבי. אם כן, דבר שבקדושה הוא דבר שיש בו קידוש שם שמיים ציבורי, וכפי שכתב הרמב"ם – פרסום האמונה ברבים.
ב. פירוש נוסף ניתן לראות לאורה של סוגיה אחרת המתייחסת לאופייה הייחודי של התכנסות עשרה אנשים מישראל. במקומות שונים למדנו שכל מקום שיש בו עשרה אנשים – שכינה שורה עליהם. אומנם, המשנה באבות (ג, ו) קובעת שאפילו אדם אחד שיושב ועוסק בתורה שורה עליו שכינה, ואולם הדין הבסיסי יותר במשנה הוא זה המתייחס לעשרה שעוסקים בתורה. אם כן, התכנסות עשרה אנשים מישראל מובילה להשראת שכינה בעולם.
מדוע? משום שעם ישראל הוא זה שתפקידו להשרות שכינה בעולם. השכינה שורה על ישראל, ומכוח האומה היהודית מתפשטת לעולם כולו. יש לבאר כי עשרה אנשים מישראל מהווים נציגות מינימלית של האומה כולה. שכינה עשויה לשרות גם על יחידים, אך השכינה השורה על כנסת ישראל כולה היא עוצמתית יותר בהיקפה ובעומקה.
ניתן היה להרחיב הרחבה יתרה בעניין זה של השראת השכינה בעולם, אך אסתפק באזכור של מקור מעניין אחד, מן הגמרא במסכת סנהדרין (לט ע"א). הגמרא שם מתארת ויכוחים שונים בין כופרים ומינים למיניהם ובין חכמי ישראל. בתוך כך מצינו את הדו-שיח הבא:
"אמר ליה כופר לרבן גמליאל: אמריתו, כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא איכא?
הכופר ממאן לקבל את עניין השראת השכינה בכל מקום. אך נראה שזה גופא החידוש שמחדשת כנסת ישראל: שמו של הקדוש ברוך הוא עשוי לחול בכל אתר ובכל מקום בעולם, ובלבד שתהיה בו התכנסות של ציבור מישראל ולשם שמיים.
אם כן, לפנינו שני ניסוחים, אשר במידה רבה משלימים זה את זה: כאשר עשרה אנשים מקדשים שם שמיים, הם מורידים את השכינה אל העולם, וכאשר השכינה שורה על עשרה אנשים מישראל בכל מקום ובכל אתר, שמו הגדול מתקדש.
מי ייתן ונזכה בקרוב לגאולה שלמה לכלל ולפרט, ונזכה ששם שמיים יתקדש על ידי כלל ישראל,
"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת... ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם... ובכן תן כבוד ה' לעמך... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה... ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך".
|