|
זריזין מקדימין למצוות / מגילה כיהודה רוזנברג
המשנה בדף כ ע"ב מונה רשימה ארוכה של דברים שיש לעשותם ביום: קריאת מגילה, הלל, תקיעת שופר, מילה ועוד. המשנה מציינת ש"כל היום כשר" לעשיית דברים אלו, ורש"י על אתר מסביר:
"כל היום כשר – אף על גב דקיימא לן זריזין מקדימין למצות, דכתיב 'וישכם אברהם בבקר', אפילו הכי כשר כל היום".
מדברי רש"י נראה שחלק מחידושה של המשנה הוא שעל אף שלכתחילה יש להקפיד לעשות את המצוות מוקדם ככל האפשר, בדיעבד המצווה כשרה גם אם נעשתה מאוחר יותר, במהלך כל היום.
האחרונים (ראו טורי אבן ושפת אמת על אתר) הקשו על הסבר זה: מה החידוש בכך שמי שלא הקפיד על 'זריזין מקדימין' יצא ידי חובתו? הלוא מדובר רק בהידור, וודאי שהידור אינו מעכב בדיעבד!
האחרונים הציעו תשובות שונות לשאלה זו, ואנו נתמקד במשמעות דבריו של רש"י ביחס ליסוד דין זריזין מקדימין. לכאורה אפשר להבין דין זה בשתי דרכים:
א. מדובר באחד מדיני המצווה המתקיימת, שיש לעשותה מוקדם ככל האפשר. הקדמת מצוות מילה, למשל, נדרשת משום שכך מתקיימת מצוות המילה עצמה באופן מהודר יותר.
ב. מדובר בדין כללי, שלפיו יש להקדים את עשיית כל המצוות. בהקדמת המילה, לדוגמה, יש – בנוסף למצוות המילה עצמה – מצווה נוספת של הקדמת עשיית מצוות.
מדברי רש"י, שקישר את קביעת המשנה לגבי זמנן של המצוות הנזכרות בה לדין זריזין מקדימין, נראה שאכן מדובר בדין מדיניה של כל מצווה כשלעצמה, וכל אחת מן המצוות מתקיימת באופן שלם יותר כאשר היא נעשית מוקדם ככל האפשר, שהרי אילו היה זה דין כללי של הקדמת כל המצוות באשר הן, לא היה לו קשר לקביעת זמנן של מצוות מסוימות.
אומנם, אפשר שיש לעדן את הדברים ולהבחין בין מצוות שונות. הפסוק שמביא רש"י, "וישכם אברהם בבוקר", עוסק בעקדת יצחק. במצווה זו הייתה חשיבות כפולה ומכופלת להקדמתה: העקדה הייתה ניסיון לאברהם, שנדרש להראות שאהבתו לקונו גוברת על אהבתו לבנו, והקדמתה מראה אהבה זו ביתר שאת – הוא כלל אינו מתלבט, אלא בוחר במצוות קונו ללא היסוס. אפשר שכך הוא גם ביחס למצוות ברית מילה, שיסודה בכריתת ברית בין האב, הרך הנימול והקב"ה – הקדמת המצווה מראה שהאב בוחר במצוות ה' ללא היסוס ואינו מנסה לדחותה, על אף רחמיו של בנו. במצווה כזו ההקדמה מעצימה את הכרזת הנאמנות של האדם לבוראו, שהיא חלק מן המצווה עצמה.
לעומת זאת, במצוות רבות אחרות, אף כשהיצר משיב עליהן ומקשה על קיומן, אין האדם עומד בפני הדרישה לכוף את רגשותיו הטבעיים בפני דרישת הקב"ה. במצוות כאלה ההקדמה אינה אלא הידור כללי, אך אין כאן העצמה של קיום המצווה עצמה.
ומעתה נשוב לשאלה שפתחנו בה: מדוע נצרכה המשנה ללמדנו שאף מי שלא קיים 'זריזין מקדימין' יצא ידי חובתו? על כך נשיב שאפשר שהדברים אמורים רק ביחס למצוות מילה והדומות לה, שבהן מי שדוחה את קיום המצווה ככל יכולתו עלול להיתפס כמי שקיים את המצווה באופן פגום, משום שהראה שרחמיו על בנו גרמו לו לדחות את המצווה. על כך נצרכה המשנה ללמדנו שכל היום כשר למילה, ואף מי שדחה את המצווה – הוכיח את נאמנותו לקב"ה כשעשה אותה לבסוף.
|