בן עיר שהלך לכרך / מגילה יט

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בדף יט ע"א נאמר:

"בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו – קורא כמקומו, ואם לאו – קורא עמהן".

ובגמרא אמר רבא:

"לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ארבעה עשר, אבל אין עתיד לחזור בלילי ארבעה עשר – קורא עמהן".

כלומר, דינו של האדם נקבע לפי מקומו בעלות השחר של יום י"ד. אמנם, רבא דיבר דווקא על בן כרך שהלך לעיר, והראשונים נחלקו מה דינו של בן עיר שהלך לכרך:

א. לדעת רש"י, בן כרך שהלך לעיר נידון על פי הבוקר של יום י"ד, ואילו בן עיר שהלך לכרך נידון לפי הבוקר של יום ט"ו, כלומר אדם מתל אביב הנמצא בירושלים בבוקר יום י"ד אך עתיד לחזור לתל אביב לפני בוקר יום ט"ו נידון כפרוז וקורא בי"ד.

ב. לדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, גם בן עיר שהלך לכרך נידון על פי יום י"ד, כלומר כל אדם מתחייב לפי המקום שבו הוא נמצא בבוקר יום י"ד, בלי קשר לשאלה מהיכן הלך ולאן הוא עתיד להגיע.

נראה שמחלוקת זו תלויה בחקירה יסודית בנוגע ליחס שבין יום י"ד ליום ט"ו. אפשר להבין יחס זה בשתי דרכים:

א. יש שני חיובים שונים החלים במקומות השונים: עבור הפרזים יש משמעות ליום י"ד בלבד, ואילו עבור המוקפים יש משמעות רק ליום ט"ו.

ב. יש חיוב אחד משותף החל על הכול ביום י"ד, אלא שיש הבדל באופן הביצוע שלו. הפרזים צריכים לקרוא את המגילה ביום שבו חל החיוב, ואילו המוקפים צריכים להמתין ליום שלמחרת.

נראה שרש"י הבין כאפשרות הראשונה, ולכן השווה בין בן כרך שהלך לעיר לבן עיר שהלך לכרך. לדעתו, בעיר חל יום הפורים ביום י"ד, והוא תופס את כל מי שנמצא בעיר בשעה זו, ואילו בכרך חל פורים ביום ט"ו, ולכן הוא כולל את מי שנמצא בכרך ביום זה. אפשרות קיצונית הנובעת מתפיסה זו נמצאת בירושלמי, האומר שמי שהיה בכרך בבוקר י"ד והלך לעיר לפני בוקר ט"ו נפטר לגמרי מחובת הפורים.

לעומתו, הרמב"ם הבין כאפשרות השנייה, ולכן סבר שביום י"ד חלה חובת הפורים על כל אדם, אלא שהחובה מתעצבת לפי מקומו של האדם באותו רגע: על מי שנמצא בעיר בשעה זו היא מטילה חובת קריאה מיידית, ועל מי שנמצא בכרך היא מטילה חובה לקרוא למחרת היום.