אימהוּת / מגילה יג

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

ככלל, לכוהן גדול ולנזיר אסור להיטמא למתים, ואפילו לקרוביהם שמתו. בניסיון להתחקות אחר מהות העיקרון הנזכר במשנה עסקה הגמרא (נזיר מט ע"א) בצורך באזכור המילים 'לאביו ולאימו' בפסוק "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא" (ויקרא כא, יא). אחד ההסברים שמעלה הגמרא הוא שאם היה נכתב רק "אביו" היינו עשויים לחשוב שהסיבה לכך שהבן אינו נטמא לאביו היא שייחוסו אליו מבוסס על חזקה בלבד, חזקת 'רוב בעילות אחר הבעל', אבל לאימו, שאנו יודעים בוודאות שהיא ילדה אותו, עליו להיטמא. כדי שנדע שאסור לבן להיטמא לשניהם, כתוב בתורה "לאביו ולאמו".

בקביעת האמהות, לעומת קביעת האבהות, בדרך כלל אין ספק: אישה יולדת תינוק או תינוקת, ובאופן טבעי הוולד מיוחס אליה. אף אם לא ראו שהאישה ילדה את הילד, די בכך שהילד כרוך אחריה כדי להניח שהיא אימו (קידושין עט ע"ב).

אומנם, לעיתים מתעוררת שאלה גם לגבי קביעת הקשר של ולד לאימו, כגון במקרה של תרומת ביציות – תרומת ביציות מאישה אחת, הפרייתן וגידול הילד ברחמה של אשה אחרת. כך גם במקרה ההפוך, של אם פונדקאית: לעיתים אישה אינה יכולה להרות בגופה אולם הביציות שלה תקינות, וכדי שתוכל להיות אם והוולד ישא את המידע הגנטי שלה מוציאים ממנה ביציות, מפרים אותן ומשתילים אצל הפונדקאית.

בתקופה שקדמה לטכנולוגיה המדוברת, אֵם הייתה מי שהרתה וילדה, וכלל לא הייתה שאלה מי היא אימו של הוולד, אך לאור יכולתנו הטכנולוגית העכשווית אנו נאלצים להתמודד עם השאלה מי היא אימו של הוולד. בפוסקים אנו מוצאים מספר דעות בנוגע לזהות האם ההלכתית – אם היא היולדת, בעלת הביציות, שתיהן נחשבות כאם או שאף אחת מהן אינה נחשבת כאימו של הוולד. אפשר שיש להציע פתרון לשאלה זו על פי סוגייתנו, הלומדת מייתור הפסוק "כי אין לה אב ואם" שלא היו לאסתר אב או אם בחייה, משום ש"עיברתה – מת אביה, ילדתה – מתה אמה". אפשר לדייק מכאן שהאב נקרא 'אב' משעת העיבור, בעוד האם נקראת 'אם' רק משעת הלידה. לפי זה, במקרה של תרומת ביציות – האם ההלכתית היא היולדת.

[הרחבה בעניין זה אפשר למצוא במאמרי "לזרעו אחריו" – דין ייחוד באימוץ ובהפריה מלאכותית, אסיא צ"א-צ"ב (כרך כ"ג, ג-ד), סיון תשע"ב.]