|
אין מקשין על המת יותר מדי / מועד קטן כזהרב אביהוד שורץ
עומדים אנו לקראת סיומה של מסכת מועד קטן. לאחר דפים ארוכים שעסקו בהלכות אבילות, עוסקות הסוגיות בסוף המסכת גם בעניינים הקשורים לתופעת המוות בכלל. בסוגייתינו בדף כ"ז למדנו על הזיקה המיוחדת שבין הלכות אבילות, ובין היחס אל המוות. כך נאמר בגמרא (דף כז ע"ב):
"ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה".
מדוע אין מקשין על המת יותר מדי? נראה ששלוש תשובות בדבר:
א. התשובה הפשוטה לכך מבוססת על נבואת ירמיהו (ירמיהו כב, י) המצוטטת בסוגייתינו
"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ:"
ירמיהו מבהיר כי המוות הוא סופי: האדם 'לא ישוב עוד'. לא ניתן להחיות את המת (עד לתחיית המתים על ידי מחיה המתים), ועל כן ראוי שלא להקשות יותר מדי, כדי להבהיר ולהפנים שהמוות הוא סופי.
ב. גישה אחרת היא, שאין להקשות על המת יותר מדי, שכן הוא הלך "לעולם שכולו טוב". חכמינו ז"ל לימדונו במסכת אבות שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לקראת הטרקלין שבעולם הבא, ועל כן חשוב להבין כי המוות הוא אמנם סופני במונחים של עולמנו האנושי, ואולם נשמתו של המת עלתה למרומי, ושבה על צור מחצבתה.
ג. במהלך הדיון בסוגייתינו נזכר גם נימוק נוסף, המתקשר אל הנימוק הקודם:
"מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני".
אנו מאמינים כי הקב"ה דן את בריותיו על פי מעשיהן, וחותך חיים לכל חי. לפיכך, חובה עלינו להאמין ולהפנים כי הימים שנקצבו לאדם עלי אדמות שקולים ומדודים, ובהגיע שעתו, הקב"ה מוציאו מן העולם הזה. אין להקשות על המת יותר מדי משום שבכך אנו נראים ככופרים בהחלטתו של הקב"ה. תובנה זו קיבלה ביטוי מעניין בפסיקה של הרמ"א (יורה דעה, שע"ו ב'):
"ואל יאמר אדם לאבל: "מה לך לעשות, כי אי אפשר לשנות", שזהו כגדוף, דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה, אלא יקבל עליו גזירת ה' יתברך מאהבה".
אחת התובנות הבסיסיות בעולם האבלות היא שהחיים והמוות בידי הקב"ה, ועל כן יש לקבל את החלטתו-גזירתו באהבה ובהכנעה.
כאמור, תפיסות אלה ביחס אל המוות קובעות שאין להקשות על המת יותר מדי. מעניין להזכיר את פסק הרמב"ם (הלכות אבל, יג, יא) בהקשר זה. לשם השוואה, השולחן ערוך (יורה דעה, שצ"ד א') העתיק את לשון הסוגיה, וכתב: "וכל המקשה על המת יותר מדי, על מת אחר הוא בוכה". הרמב"ם, לעומת זאת, התנסח אחרת:
"אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר 'אל תבכו למת ואל תנודו לו', כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש".
לא ברור מדוע השתמש הרמב"ם במטבע לשון זו, וכינה את המצטער "טיפש". אפשר, שהרמב"ם ביקש לא רק לאיים, אלא להפנים את התובנות העמוקות שהוזכרו לעיל, ואת ההבנה הבסיסית בדבר מקומו ומשמעותו של המוות בעולמנו.
כפי שהזכרנו בפתח הדברים, ההתייחסות אל המוות נוגעת גם לאופיין של הלכות אבלות. סוגייתינו מבהירה, כי שיעורי שבעה, שלושים וי"ב חודש, אשר בגדריהם ההלכתיים עסקנו בדפים האחרונים, מבקשים "לשרת" מטרה זו של הימנעות מצער מופלג. פרקי הזמן שקבעו חז"ל לאבילות הם למעשה פרקי זמן של שיקום ושל יכולת לאחוז בחיים ולא לשקוע במוות. בפרק זמין אלה יש לא רק הגדרה הלכתית, אלא גם מסר חינוכי עמוק.
|