|
קריעה לקטן / מועד קטן כויהודה רוזנברג
הגמרא בדף כו ע"ב קובעת שעל אף שקטן אינו מחויב במצוות, ובכללן במצוות האבלות, "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש" – יש לקרוע את בגדו של הקטן כשאחד מקרוביו נפטר, כדי להראות לכול את עוצמת האבלות ולהרבות בצער על הנפטר, שהותיר אחריו בן קטן. כך הסביר זאת רש"י לעיל בדף י"ד:
"שיבכו הרואין, וירבו בכבוד המת".
מנימוק זה נראה שהקטן אכן פטור ממצוות הקריעה עצמה, ויש לקרוע את בגדו רק מחמת חובה צדדית של 'עוגמת נפש'.
אומנם, לכאורה היה מקום להצריך קריעה גם מדין אחר, מוכר יותר – דין 'חינוך', הקובע שיש לחנך את הקטן לנהוג במצוות כדי שיתרגל בכך וידבק בדרך זו גם כשיגדל. ואכן, כך כתב הרי"ץ גיאת, כפי שהובא בשמו בטור (יורה דעה ש"מ):
"ואם הגיע לחינוך, קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות".
על פי זה הדברים האמורים בסוגייתנו מתייחסים רק לקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו קטן שהגיע לחינוך חייב בקריעה מצד עצמו, גם ללא הטעם של 'עוגמת נפש'. אך מדוע נצרך הטעם של 'חינוך', אם בכל מקרה יש לקרוע משום עוגמת נפש?
הפוסקים הציעו כמה הסברים ליתרונו של דין 'חינוך' על פני דין 'עוגמת נפש': דין 'עוגמת נפש' אינו שייך כאשר אין אנשים הרואים את הקטן וצערם יגדל בכך; הוא אינו מחייב קריעה גמורה, על פי כל דיניה – לעניין שיעור הקרע והיכולת לאחותו לאחר זמן; או שהוא מתייחס רק לחלק מן הקרובים, כגון אביו ואימו של הקטן, ולא לקרובים אחרים.
אומנם, נראה שמסתימת דבריהם של הראשונים האחרים, שלא הזכירו את דין 'חינוך' ביחס לקריעה, עולה שהם לא קיבלו את סברתו של הרי"ץ גיאת, ולדעתם אין חובת חינוך ביחס למצווה זו. מדוע?
האחרונים הציעו טעמים שונים להפקעת דין קריעה מחובת חינוך (חלקם עשו זאת לא כדי להסביר מדוע הדבר אכן כך, אלא כדי להסביר את ההוה-אמינא שבגללה נאלץ הרי"ץ גיאת לומר את דבריו). בשו"ת כתב סופר (יורה דעה קע"ב) הסביר:
"די"ל דלא חייבו רבנן במצות חינוך רק במצות שבוודאי יתחייב בהם ויבוא לידו כשיתגדל, לכן צריכין להרגילו במצות אלו, אבל באבילות שבמקרה בא, ואפשר לא תבא מצוה זו לידו כשיגדל, ולולי דכתב מהריט"ץ שצריך לחנכו במצות קריעה לא עלה על דעת שיש חיוב לחנכו בקריעה ואבילות...".
לדעת הכתב סופר, הסברה להפקיע את דיני האבלות מחובת החינוך היא שייתכן שהקטן כלל לא יזדקק להם כשיגדל, וחובת חינוך נוגעת רק למצוות שהקטן ודאי יצטרך לנהוג בהן, כגון דיני המועדים וכדומה.
בעל 'מנחת חינוך' (מצוה רס"ד) דחה טעם זה והציע טעם אחר תחתיו:
"ונראה הטעם כיון דעל ידי אבילות מתבטל מתלמוד תורה... דאפשר בכהאי גוונא לא שייך חינוך כיון דעתה אינו חייב בקריעה, ואם כן המקרע בגדיו של קטן בחנם עובר על בל תשחית...".
לדעתו, החסרונות הגלומים בחיובי האבלות והקריעה – ביטול תורה ו'בל תשחית' – עשויים לעמוד כנגד חובת החינוך ולבטלה (לפחות כהוה-אמינא – אלמלא דבריו של הרי"ץ גיאת).
אפשר ששני ההסברים הללו קשורים זה לזה: האבלות מבטאת את חוסר השלמות שבעולם – אנו מביעים את צערנו באמצעות קריעת בגד והשחתתו, ובכך אנו מבטאים את העובדה שהעולם כולו חסר כל עוד המוות ממשיך להתקיים בו. זוהי גם הסיבה לכך שאין לחנך את הקטן לדינים אלו – אם לא נזכה, והעולם עדיין לא יבוא על תיקונו עד שהקטן יגדל, הוא אכן ייאלץ לנהוג אבלות, אך כל עוד אנו יכולים – נחזיק בתקווה שלא נזדקק לכך.
אנו עומדים לקראת סיומה של מסכת מועד קטן, הכוללת רבים מדיני האבלות. עם צאתנו מן הכרך נישא תפילה לבואו הקרוב של היום שבו יבולע המוות לנצח, ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל ירושלים.
|