מתה אשתו אסור לישא אחרת / מועד קטן כג

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

ככלל, ההבדל היסודי שבין סוגי האבלות בהלכה הוא בין אבלות על אב ואם לאבלות על שאר הקרובים. מלבד חילוק זה, אין הבדל מהותי נוסף, כגון בין אבלות על אח לאבלות על בן או על רעיה. יוצא מן הכלל הוא הדין המובא בסוגייתנו:

"תנו רבנן: כל שלשים יום לנישואין, מתה אשתו – אסור לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים. רבי יהודה אומר: רגל ראשון ושני – אסור, שלישי – מותר".

הברייתא מחדשת שלעניין נישואין יש דין מיוחד למי שאשתו מתה. אדם זה חייב להמתין שניים או שלושה רגלים, ולא די בשלושים ימי האבלות. ייחודיות נוספת בדינו של האלמן היא שיעור הזמן של "שלושה רגלים", שאין לו אח ורע בדיני אבלות, ומשך הזמן שלו בפועל גמיש בצורה קיצונית.

בהסבר דין ייחודי זה כתבו התוספות (כג ע"א ד"ה עד):

"עד שיהיה שלשה רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו. אי נמי כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה, שלא יהא ב' דעות במטה, ועוד פן יזכירנה אהבת אשתו לקנטרה".

מדברי התוספות עולים שני כיוונים עקרוניים בהבנת הדין. בפירושם הראשון כתבו התוספות שהבעל צריך להיות שלושה רגלים בלא שמחה כדי לזכור את אשתו, ונראה שבכך מתקרב דין זה לדיני אבלות הרגילים, שעניינם הוא הימנעות משמחה כדי למנוע את שכחת המת. לפי הבנה זו נראה להסביר שהזיכרון של הרעיה כרוך באופן מהותי בשמחת החג בביתו של האדם, ולכן עליו לשמר זיכרון זה באמצעות מיעוט בשמחת החגים. זאת בניגוד לאבלות רגילה, המתקיימת במישור של התחושות האישיות ופחות במרחב של השמחה במעגל השנה.

בניגוד לפירוש הראשון, הפירוש השני של התוספות מגדיר את איסור הנישואין כדין נפרד ושונה לחלוטין, שאיננו קשור כלל לאישה הראשונה אלא דווקא לנישואין החדשים, הצריכים להתחיל רק אחרי שנעלם זכרה של האישה הראשונה.

לשאלה אם האיסור נובע מן האבלות על האישה הראשונה או מן הרצון לטהר את הקשר עם האישה השנייה יש תוצאות רבות, שעמדו עליהן הראשונים והאחרונים. אם מדובר בדין אבלות יש להגדיר את הרגלים כמו לעניין אבלות (ולכלול בהם את ראש השנה ויום הכיפורים, אך לא את פורים), וכן להשתמש בכלל 'הלכה כדברי המקל באבל'. לעומת זאת, אם מדובר בדין חדש ומיוחד ייתכן שהוא מתייחס רק למועדים השמחים בשנה, ואין הלכה כדברי המקל (עיין תוספות ורא"ש כאן ובשו"ת חתם סופר יורה דעה סימן ש"נ).

לכאורה יש להקשות על הפירוש השני: הרי הגמרא כתבה דין זה עוד בטרם חרם דרבנו גרשום, וממילא קשה לחייב אדם לשכוח את אשתו הראשונה לפני הנישואין, כאשר מותר לו לשאת כמה נשים במקביל!

נראה ליישב קושי זה מתוך דברי המגיד ממעזריטש. בביאור החיוב של בעל לפקוד את אשתו כשהוא יוצא לדרך (יבמות סג ע"ב) אמר המגיד ממעזריטש (הובא בבני יששכר מאמר צום החמישי) ש"בשעת הפירוד אז הוא הזווג באהבה יתירה ביותר". לעיתים, דווקא כאשר הקשר מגיע לנקודה של שבירה ופרידה אנו מסוגלים לראות את כל היופי והטוב שנעלם מעינינו בחיי היומיום. משום כך נראה שדווקא אחרי שהאישה הראשונה מתה מרגיש הבעל את מלוא עוצמתו של הקשר, ולכן עליו להמתין ג' רגלים לפני שיוכל להתחיל קשר חדש.