קטן שהגדיל / מועד קטן כ

יהודה רוזנברג

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו עוסקת בדינו של אדם ששמע שאחד מקרוביו נפטר: אם הוא שמע על כך בתוך שלושים יום ('שמועה קרובה') – עליו לנהוג לנהוג אבלות גמורה, אך אם הוא שמע על כך מאוחר יותר ('שמועה רחוקה') – הוא נוהג אבלות זמן קצר בלבד. במהלך הדיון עוסקת הגמרא גם במקרה שבו האדם שמע על מות קרובו בימי הרגל, וקובעת שעליו לנהוג כאילו שמע את הדברים לאחר הרגל: אם כבר חלפו שלושים יום – זוהי שמועה רחוקה, ואם לא – זוהי שמועה קרובה.

בעקבות זאת דנו הפוסקים בקטן שאחד מקרוביו מת, ובתוך שלושים יום גדל הקטן ונעשה בר-מצווה. האם קטן זה חייב לנהוג אבלות לאחר שיגדל, משום שכעת חל עליו חיוב מדאורייתא להתאבל?

הרא"ש בסוגייתנו (ג, צו) מביא את דבריו של המהר"ם מרוטנבורג, שקבע שבמקרה כזה על האדם לנהוג אבלות לאחר שיגדל. המהר"ם למד זאת מסוגייתנו: אדם ששמע על מות קרובו בתוך הרגל, כשלא היה יכול לנהוג אבלות, צריך לנהוג לאחר הרגל כאילו שמע את הדברים זה עתה, וכך גם הקטן, שהיה פטור מן המצוות בשעת מות קרובו, צריך לנהוג כשיגדל כאילו קיבל את הבשורה באותה עת.

הרא"ש עצמו חולק על כך, וסובר שהקטן פטור מלנהוג אבלות גם לאחר שיגדל:

"ואף על גב שאין משיבין את הארי לאחר מותו, תורה הוא וללמוד אני צריך... שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא, ויומא קגרים, לקטן, דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו, פקע מיניה חיוב אבילות לעולם".

לדעת הרא"ש, אדם שהיה פטור מן המצוות לחלוטין בשעה שקרובו מת אינו צריך לחזור ולהתאבל לאחר מכן, וזאת בניגוד למקרה שבסוגייתנו, שבו האדם היה בר חיוב במצוות האבלות אלא שהזמן – הרגל – פטרו מניהוגי האבלות.

האחרונים קישרו דיון זה לשאלות נוספות הנוגעות למצוות שיסוד חיובן היה בזמן שהאדם היה קטן: קטן שחפר בור, ולאחר שגדל נפלה לבור בהמה ונפגעה – חייב לשלם על הנזק? קטן שאכל, ועוד קודם שנתעכל המזון שבמעיו בא הלילה והוא נעשה בר מצווה – חייב לברך כעת מדאורייתא?

[ביחס לחיוב ברכת המזון יש כאן דיון נוסף – האם החיוב נובע מהאכילה, אלא שהוא מוגבל לזמן שקודם עיכול המזון, או שיסוד החיוב הוא תחושת השובע, הקיימת גם לאחר מכן. עוד נוסיף שיש לדון גם בשאלה מה מעמדן של המצוות שקיים הקטן בעודו קטן – אם יש בהן 'קיום' מצווה על אף שאין כאן חיוב, ואכמ"ל.]

לכאורה לדעת המהר"ם יש מקום לחייב את האדם בחיובים שנוצרו בשעה שהיה קטן, ואילו לפי הרא"ש הוא פטור מכל חיוב שיסודו בזמן שבו הוא היה פטור.

אולם הרב צבי פסח פרנק (בספרו 'הר צבי' בסוגייתנו) הציע להבחין בין הדיונים. לדעתו גם המהר"ם, הסובר שהקטן חייב לנהוג אבלות לאחר שיגדל, יודה שבמקרים האחרים האדם פטור מחיובים שנוצרו בשעה שהיה קטן. דווקא ביחס לאבלות קבע המהר"ם שהיום שבו האדם גדל נחשב 'יום שמועה' המחייב אבלות בפני עצמו, אך ביחס למצוות אחרות החיוב כולו נוצר בשעה הראשונה, ואין בהן שלב חיוב נוסף, מעין 'יום שמועה'.

לפי זה נראה שהמהר"ם חידש כאן יסוד ביחס לדיני אבלות – החיוב של 'יום שמועה' נפרד מהחיוב הנובע ממות הקרוב עצמו. אפשר (אף שאין זה מוכרח) שההבדל בין החיובים הוא שהחיוב הנובע ממות הקרוב מתייחס לכבוד כלפי המת, ואילו חיוב 'יום שמועה' קשור לתחושת הצער על מותו. אדם ששמע על מות קרובו בעודו קטן הצטער כפי שהיה מצטער אדם גדול, אלא שבאותה שעה הוא היה פטור מלהפגין זאת כלפי חוץ באמצעות ניהוגי אבלות, ולאחר שחלף הזמן והקטן גדל – קהה הכאב שבליבו. לעומת זאת, הכבוד שהמת זוכה לו אינו נובע מהרגשת הלב אלא מניהוגי האבלות שכלפי חוץ, וסוף סוף ניהוגים אלו לא היו שייכים כשהאבל היה קטן.