סמכויות בית הדין / מועד קטן טז

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מתוך עיסוק בדיני המנודה והמוחרם עוברת הגמרא בסוגייתנו לדיון כללי בסמכויותיו של בית הדין ובסנקציות העומדות לרשותו:

ומנלן דמשמתינן? דכתיב 'אורו מרוז'...    
ומנלן דמחרמינן? דכתיב 'אֹרוּ אָרוֹר'...     
ומנלן דמפקרינן נכסיה? דכתיב 'וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה'.   
ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן? דכתיב 'ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם'.        
ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה? דכתיב 'הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין'".

בגמרא מתואר מגוון רחב של אפשרויות שבהן יכול בית הדין לבחור כדי לכוף ולהעניש את אלו הראויים לכך. קל לראות שהגמרא אינה מסבירה באופן ישיר מניין נובע כוחו של בית הדין, אלא מביאה תקדימים המוכיחים את קיומו של כוח זה ואת הפעלתו במקומות רבים בתנ"ך. ממילא עולה השאלה: מהו מקור הכוח של בית הדין? מה מאפשר לו לפגוע בגופו, בממונו ובחירותו של אדם אחר?

הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין (הלכות ד–י) פוסק את דברי הגמרא כחלק מנושא רחב יותר של עשיית סייג לתורה:

"יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה... וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת... כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה".

מדברי הרמב"ם עולה שכוחם של בית הדין נובע מן התורה, היינו שחלק מתפקידם של הדיינים הוא להרחיב את משפט התורה ולעשות לו סייגים, ומכוח תפקיד זה הם יכולים להטיל עונשים שאינם כתובים בתורה בפירוש. אומנם, מדברי הר"ן בדרשותיו (הדרוש האחד עשר) עולה אחרת. הר"ן שם מפתח את הבחנתו היסודית בין משפט התורה למשפט המלך:

"ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תִּלָם".

לדעת הר"ן, לעם ישראל יש שתי מערכות משפט: המשפט התורני, הייחודי לעם ישראל, והמשפט המדיני, שבו הם דומים לשאר האומות. כאשר יש מלך בישראל, הדיינים עוסקים רק במשפט התורה, אך כאשר אין מלך, הם לוקחים לעצמם גם את המשפט המדיני: "כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות – כח השופט וכח המלך".

העולה מדברי הר"ן הוא שכוחו של בית הדין אינו נובע מן התורה אלא מתפקידם המדיני בעם ישראל. נפקא-מינה חשובה לחקירה זו היא היחס לבתי המשפט בימינו. לפי הרמב"ם, אין בסוגייתנו מקור לסמכותו של בית משפט חילוני, שאיננו מבקש "לגדור פרצות הדת". אומנם, לפי הר"ן הסוגיה מלמדת על הכוח המדיני של בתי הדין, היכול עקרונית להתקיים גם בבית משפט חילוני. וכך כתב הרב חיים דוד הלוי (דבר המשפט סנהדרין כד):

"נראה בפשיטות שבתי המשפט של המדינה בימינו יונקים את סמכויותיהם משתי זרועות. הראשונה – נשיא המדינה, הממנה את השופטים, והנשיא עצמו הרי ברור שדין מלך יש לו על כל פנים לענין המשפט, והשופטים יונקים מסמכויותיו הממלכתיות. השניה היא הַכְּנֶסֶת נבחרת העם, שהיא מתקינה תקנות ומחוקקת חוקים שמטרתם ותכליתם הנהגת חיי חברה תקינים וסדירים, ושבתי הדין של המדינה דנים לפיהם. יוצא איפוא שהכנסת, ובתי הדין הדנים לפי חוקיה, במקום מלכות עומדים".