|
לימוד תורה וקיום מצוות / מועד קטן טהרב אברהם סתיו
הגמרא (ט ע"ב) עמדה על סתירה בין שני פסוקים העוסקים ביחס שבין לימוד תורה למעשים אחרים:
"כתיב 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', הא חפצי שמים – ישוו בה, וכתיב 'וכל חפצים לא ישוו בה' – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה!
הפסוק הראשון מרומם את התורה מעל הצרכים האנושיים, אך לא מעל "חפצי שמים", ואילו הפסוק השני מרומם את לימוד התורה גם מעל קיום המצוות. תשובת הגמרא לסתירה זו היא שיש לחלק בין מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, הנדחית מפני תלמוד תורה, למצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הדוחה תלמוד תורה. כלומר, כאשר אדם לומד תורה ומגיעה לפניו מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, עליו לפסוק מתלמודו ולקיים אותה.
לכאורה יש להקשות על קביעה זו: מדוע נדחית מצוות תלמוד תורה מפני כל מצווה אחרת? וכי מה בכך שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים? הלוא גם את מצוות תלמוד תורה אי אפשר לעשות על ידי אחרים! הקושי בדברי הגמרא כפול:
א. באופן כללי אנו יודעים ש"אין מעבירין על המצוות" ו"העוסק במצווה פטר מן המצווה", ומדוע כאן זה אחרת?
בדברי האחרונים אפשר למצוא שתי תשובות לשאלה זו, המלמדות כל אחת משהו מהותי על מצוות תלמוד תורה. ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (הוספות, א) יישב את הקושיה באופן הבא:
"נראה דהא דצריך לבטל מתלמוד תורה בשביל קיום מצוה אין הטעם משום דמצות תלמוד תורה נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות תלמוד תורה גדולה מכל המצות. אלא דכמו שמותר לבטל תלמוד תורה מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחיים, ומשום דחיוב תלמוד תורה אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב 'ואספת דגנך', אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו, אז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה, הכא נמי אם הוא צריך לעסוק במצוה לא גרע משאר צרכי האדם, שאז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה".
ר' אלחנן וסרמן מלמד בדבריו יסוד חשוב בגדרי מצוות תלמוד תורה. מקובל להבין שמצוות תלמוד תורה מוטלת על האדם בכל רגע ורגע בדיוק כפי שמוטלת עליו מצוות נטילת לולב בסוכות ומצוות אכילת מצה בפסח, אלא שמצוות לולב ומצה מוגבלות לשבוע אחד ומצוות תלמוד תורה חלה כל השנה, אך ר' אלחנן וסרמן מסביר שמצוות תלמוד תורה היא מצווה שמלכתחילה חלה רק על הרגעים הפנויים של האדם. במצוות תלמוד תורה נאמר "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז), ואנו רגילים לראות במילים אלו ביטוי לחיוב לימוד טוטלי, אך ההיפך הוא הנכון: ברוב היום האדם נמצא בשדה ועובד, ואז לא חלה עליו כלל מצוות תלמוד תורה. רק ברגעים הפנויים, שבהם הוא יושב בבית או הולך בדרך, חלה עליו המצווה. ממילא, כאשר יש מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים אין האדם "פנוי" ופוקע ממנו החיוב ללמוד תורה.
דבריו של ר' אלחנן נאים ונכוחים, ואפשר למצוא לו חיזוק במקורות רבים באחרונים, אך נדמה שאין הם מתיישבים היטב עם סוגייתנו. זאת משום שהגמרא חילקה בין צרכי האדם לחפצי שמים, ואמרה שדווקא מצוות שאי אפשר לעשותן על ידי אחרים דוחות תלמוד תורה, ולא חפצי האדם! לכן נפנה לדבריו של הרב יחיאל מיכל עפשטיין בספרו 'ערוך השולחן' (יורה דעה רמו, ב):
"ואין לשאול במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים למה מפסיקין מן התורה לקיים המצוה, דזהו וודאי דתורה בלא מצות לאו כלום היא, וכל מי שאין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו, ותכלית התורה הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אבל כשאפשר לעשות על ידי אחרים, מצות לימוד התורה גדול מהמעשה".
בעל ערוך השולחן מסביר שמצוות תלמוד תורה איננה מצווה שהיא תכלית עצמה, אלא מצווה שעניינה להנחות את האדם כיצד לקיים את המצוות. ממילא, לא יעלה על הדעת שמצווה זו תדחה את קיום המצוות! לימוד תורה הגורם לאדם לבטל את קיום המצוות הוא לימוד תורה מעוות, החוטא למטרתו.
|