|
תפקיד הכוהן בטומאת נגעים / מועד קטן זהרב אביהוד שורץ
נחלקו תנאים במשנה בדף ז' ע"א ביחס לראיית נגעים במועד: ר' מאיר סבור שניתן לראות את הנגע, משום שייתכן שהוא טהור, ואילו ר' יהודה מורה שלא לראות את הנגע כל עיקר.
ר' מאיר מניח שתי הנחות:
א. הטומאה תחול רק אם הכהן יאמר בפועל "טמא".
ב. הכהן רשאי לשתוק ולא להוציא את המילה טמא מפיו, אף אם הוא סבור שהנגע טמא.
בביאור דבריו של ר' יהודה כתב המאירי כאן:
"וכיון שראהו על כל פנים, יש לו לדון ולומר טהור או טמא, ואין לו לשתוק. ולפיכך אינו רואה במועד, כדי שלא יטמאנו וידאג במועד, והשם אמר 'ושמחת בחגך'".
המאירי מסביר שר' יהודה חולק על הנחתו השנייה של ר' מאיר: גם לדעת ר' יהודה הכול הולך אחר הכרזתו של הכהן, אלא שלדעתו אין אפשרות של שתיקה – אם ראה הכהן שהנגע טמא, הוא נדרש להכריז על כך, ואיננו רשאי לדחות את החלטתו.
ובכן, כולי עלמא מודים כי הכרזת הכהן היא היוצרת את טומאת הצרעת. כך ניסח זאת רש"י בפירושו לתורה (ויקרא יג, ב):
"גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן".
הספורנו שם מצטט את פירוש רש"י ומוסיף:
"גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן, כי שפתי כהן ישמרו דעת ויורו למנוגע לפשפש במעשיו ויתפלל על עצמו, ויתפלל גם הכהן עליו".
תפקידו של הכהן הוא תפקיד רוחני מובהק – להתפלל ולבקש רחמים על המנוגע, שיזכה לשוב אל הדרך הנכונה, דרך הטהרה.
ביטוי קיצוני למרכזיות תפקידו של הכהן מצאנו בהלכה ייחודית, הנזכרת בגמרא במסכת ערכין (ג ע"א). הגמרא שם דנה בשאלה מי כשר לראות את הנגעים, וקובעת שאף אם הכהן איננו מומחה לנושא, אך מסבירים לו והוא מבין, הוא רשאי לראות את הנגעים. רש"י שם (ד"ה שאינו בקי) מביא מן התורת כהנים את סדר הטומאה והטהרה במקרה כזה:
"והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עמו ואומר לו 'אמור טמא' והוא אומר, 'טהור' והוא אומר, שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן, והכי תניא בתורת כהנים".
לפנינו מעמד פלאי: למעשה, החכם הוא זה שקובע את מעמד הנגע, ועם זאת, פיו של הכהן הוא בעל סמכות מיוחדת, ורק אם יוציא את המילים הנכונות מפיו תחול הטומאה. החכם נדרש אפוא לשים בפיו של הכהן את המילים 'טמא' או 'טהור', וכך נוצרת ומתהווה טומאה זו.
אחד מן הפוסקים החדשנים ביותר בכל הדורות היה רבי יעקב בן צבי עמדין, היעב"ץ, מחכמי אשכנז במחצית הראשונה של המאה ה-18. בתשובות רבות סלל לו היעב"ץ דרך חדשה, וכך גם בנידון דידן. בתשובתו (שאילת יעב"ץ א, קלח) הוא עומד על כך ש"צריך עיון גדול" בתופעה זו, שפיו של הכהן הוא הקובע את הטומאה והטהרה, ועל כן מחדש:
"אבל בסימנין מובהקין לטומאה – מכי חזי להו, אפילו ישראל, מיטמא מאותה שעה ואילך".
כלומר, מילותיו של הכהן נחוצות אך ורק במקרים מסופקים. כאשר טומאת הנגעים ודאית, היא חלה מאליה, אף בלי אמירתו של הכהן. היעב"ץ, כדרכו, מוסיף חידוש על גבי חידוש, ומסיים וכותב:
"ונפקא מינה נמי ממאי דכתיבנא, שאם כך הוא האמת כמו שכתבנו, שבצרעת גמור וברור אינו צריך כהן, ומעצמו הוא טמא, לפי זה אם אירע כך בזמן בגלותינו צריך שינהוג בדין הצרעת, שהוא חובת הגוף ונוהג בכל מקום ובכל זמן".
היעב"ץ סבור שגם בזמננו עשויה להיות טומאת צרעת. אומנם איננו בקיאים בפרטי הלכות צרעת, אך הכללים העקרוניים ידועים לרבים ומפורשים בתורה, וכאשר מדובר על נגע מובהק – הוא טמא!
כאמור, היעב"ץ היה חדשן גדול, ומשום כך פעמים רבות דבריו לא התקבלו בבית המדרש. כך גם באשר לחידוש שלפנינו: המסקנה הרווחת היא שאמירת הכהן היא דין מהותי ועקרוני, ולא רק בירור טכני, ועל כן גם בנגעים המובהקים – בלא הכרזה של הכהן אין טומאת צרעת. מכוח הלכה זו, טומאת צרעת אכן אינה נוהגת בימינו.
|