|
תוספת שביעית בזמן הזה / מועד קטן דיהודה רוזנברג
אגב העיסוק בדיני מלאכה בחול המועד ובשביעית עוסקת הגמרא בסוגייתנו בדין תוספת שביעית – החובה להימנע ממלאכות מסוימות בקרקע כבר בשנה השישית (וכן בשנה השמינית). הגמרא בדף ג ע"ב מספרת ש"רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום", כלומר ביטלו את החובה לנהוג תוספת שביעית מפסח או משבועות, ושואלת כיצד יכלו לבטל דין זה, שהוא מן התורה.
במהלך הדיון מציע רבי יוחנן שרבן גמליאל ובית דינו ביטלו את דין תוספת שביעית לאור השוואה בין יום השבת, שאינו זקוק לתוספת, ובין שנת השביעית:
"גמר 'שבת' 'שבת' משבת בראשית: מה להלן היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן היא אסורה, לפניה ולאחריה מותרין".
התוספות על אתר (ד"ה מה) הקשו על כך: הלוא במסכת יומא (פא ע"ב) לומדת הגמרא מן הפסוקים שיש חובה להוסיף מחול על הקודש בשבת, ואם כן – גם ההיקש לשבת מחייב תוספת בשביעית! על כך השיבו התוספות:
"איכא למימר ההוא פורתא לא קא חשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא, וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל דצריך להוסיף".
לפי התוספות, רבן גמליאל ובית דינו הבחינו בין שתי רמות בתוספת שביעית:
א. תוספת משמעותית, מן הפסח או מחג השבועות, שבוטלה בעקבות ההיקש לשבת.
ב. תוספת "כל שהוא", הקיימת גם בשבת, ולא בוטלה גם בשביעית.
אפשר שיסוד ההבחנה הזו בהבחנה בין שני רבדים עקרוניים בדין תוספת שביעית. יש דין כללי של הוספה מחול על הקודש, הקיים גם בשבת וביום טוב וגם בשביעית – כל זמן קדוש 'מתפשט' ומספח אליו מזמן החול הסמוך לו. מלבדו יש דין ייחודי לשביעית, הקשור לכך שהתורה ביקשה שבשנה השביעית תנוח הקרקע מכל עבודתה – כאשר אדם עובד בשנה השישית, השקעתו תישא פירות בשנה השביעית, ונמצא שהעבודה בשישית מונעת את מנוחת הקרקע בשביעית.
רבן גמליאל ובית דינו קיבלו את הדין הראשון בלבד, ולכן הותירו "תוספת כל שהוא" מדין התפשטות הקדושה על חשבון זמן החול, אך חלקו על הדין השני. הם סברו שעיקרה של שביתת השביעית היא במנוחת האדם בשנה זו עצמה, ולא בהימנעות מכל מלאכה המעבידה את הקרקע בשביעית, גם כשהמלאכה עצמה מתבצעת בשישית.
בהמשך הסוגיה מציע רב אשי הסבר אחר לביטול דין תוספת שביעית על ידי רבן גמליאל ובית דינו:
"סברי לה כרבי ישמעאל, דאמר הלכתא גמירי לה, וכי גמירי הלכתא – בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים – לא".
לדעת רב אשי, רבן גמליאל ובית דינו התבססו על הבדל בין שני המקורות שמביאה הגמרא בסוגייתנו לדין תוספת שביעית: רבי עקיבא לומד דין זה מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", המרבה "חריש של שישית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית", ואילו רבי ישמעאל לומד זאת בהלכה למשה מסיני. רב אשי מסביר שלדעת רבי ישמעאל מדובר בהלכה למשה מסיני המחברת את דין תוספת שביעית לניסוך המים וזקיפת ערבה על גבי המזבח בחג הסוכות, וכפי ששני הדינים האחרונים נהגו דווקא במקדש – כך גם דין תוספת שביעית בטל לאחר החורבן.
נראה שלדעת רב אשי דין תוספת שביעית קשור במהותו לקיומו של בית המקדש. אפשר שיש מקום להסביר גם את דבריו על פי ההבחנה שהזכרנו, בין תוספת מכוח התפשטות הקדושה ובין תוספת הנובעת מכך שהעבודה בשישית מכינה לקראת השביעית. בית המקדש משפיע על כל ארץ ישראל ומעניק לה משמעות רוחנית – ארצו של הקב"ה – ומכוח זה מוטלת חובת שביתה על הארץ עצמה, "כדי שתדעו שהארץ שלי". כאשר בית המקדש חרב, נפגע מעמדה הרוחני של ארץ ישראל כולה, ומצד הקרקע אין עוד צורך בשמיטה, אך עדיין קיימת חובה לשבות בשביעית מצד האדם, המחויב להימנע מעבודה בשנה השביעית. חובתו של האדם אינה מצריכה הימנעות מפעולה הגורמת לקרקע לעבוד בשביעית, אלא רק הימנעות מפעולה המתבצעת בשביעית עצמה.
אם כנים דברינו, יש מקום לומר שהבחנתם של בעלי התוספות בין "תוספת כל שהוא" ובין תוספת מזמן הפסח או העצרת קיימת גם למסקנה, לפי דעת רב אשי, ואף הוא יודה שגם בזמן הזה יש צורך בתוספת כלשהי (עיינו בדבריו של הגר"ח קנייבסקי בחיבורו 'דרך אמונה' הלכות שמיטה ויובל ג, יא, וצ"ע).
[בשל קוצר היריעה לא התייחסנו בדברינו לשאלות נוספות העשויים להתקשר לנידון: האם שביעית דרבנן כשאין 'רוב יושביה עליה', האם שביעית נחשבת 'חובת גברא' או 'חובת קרקע' והאם מדובר ב'אפקעתא דמלכא'.]
|