זמירה ונטיעה / מועד קטן ג

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בתורה מוזכרות שתי פעולות שאין לעשותן בשמיטה – זריעה וזמירה. התורה האריכה בלשונה והזכירה גם זריעה וגם זמירה כדי ללמד אותנו שאין איסור אלא במלאכות אלו, ולא במלאכות אחרות. אולם, עדיין יש לבאר מה בדיוק נכלל בגדר 'זריעה' ו'זמירה'.

זריעה, בדרך כלל, היא הנחה של זרעים באדמה, כגון זרעי תבואה, ירקות וכדומה. בהלכות שבת מצאנו כמה מלאכות הדומות לזריעה ונחשבות חלק מאב המלאכה של זורע, כפי שקבעה הגמרא (שבת עג ע"ב):

"הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב – כולן מלאכה אחת הן".

רש"י מסביר שנטיעה וזריעה הן אותה פעולה, אלא שהאחת בזרעים והאחרת באילנות. כך גם ביחס לפעולות הברכה והרכבה, המשלבות שני צמחים יחדיו. לעומת זאת, הזמירה נועדה רק לשפר את צמיחת העץ הקיים, ולכן, לדעת רש"י, היא אינה אלא תולדה.

עתה עלינו לשאול אם שלוש הפעולות הללו אסורות מן התורה בשביעית: האם התורה הזכירה זמירה ובצירה כדי לומר שאין איסור אלא במלאכות הנזכרות, או שגם פעולות שהן חלק מאותו אב מלאכה אסורות?

מדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל א, ג–ד) ניתן ללמוד שאבות מלאכה וכן תולדות שלא הוזכרו בתורה (כגון נטיעה, הברכה והרכבה) נתמעטו מן האיסור, והם אסורים מדרבנן בלבד.

אולם ראשונים ואחרונים הקשו על כך: אם זמירה אסורה בשביעית מהתורה, מדוע נטיעה אסורה מדרבנן בלבד? הרי נטיעה היא הצמחת אילן חדש, בעוד זמירה היא רק שימור הקיים.

בעל ה'כלי חמדה' (פרשת בהר אות א) הציע תשובה לקושי זה: התורה לא אסרה נטיעת עצים בשביעית משום שהפירות הראשונים אסורים משום עורלה. איסור שביעית מתייחס רק למה שנחשב בבעלותו של אדם, ופירות עורלה אינם ברשותו של האדם ואין טעם להחיל עליהם את איסור השביעית.

המהרי"ט (בשו"ת סימן קעו) הציע הסבר נוסף: איסור שביעית מכיל שני מרכיבים – איסור עבודת האדמה והשותפות ביבול, ואם אחד מן המרכיבים הללו חסר – אין איסור כלל. ממילא, כיוון שפירות האילן אסורים באכילה – אין בהם גם איסור נטיעה.