המנכש והמשקה מים לזרעים / מועד קטן ב

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בגמרא בדף ב ע"ב הובאה מחלוקת אמוראים ביחס להגדרת מלאכות הניכוש והשקאת מים לזרעים:

"אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע.    
אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא.      
אמר רב יוסף: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא".

התוספות (ד"ה קא) מבארים שרבה ורב יוסף נחלקו בשאלה אם הולכים אחר הדמיון המעשי או אחר הדמיון התכליתי. לדעת רבה הולכים אחר הדמיון החיצוני במעשה המלאכה, ובכך דומה המנכש למשקה ולחורש, משום שבפעולת הניכוש האדם מתייחס לקרקע ולא לצמח. רב יוסף, לעומתו, סבור שהעיקר הוא מטרת המלאכה, ומטרתן של מלאכות אלו היא לשפר את צמיחת הצמח ולכן הן נחשבות כתולדת זורע. יש מן האחרונים שראו בחילוק זה מפתח להבנת מימרות נוספות של אמוראים אלו בש"ס, ואין כאן מקום להאריך בזה.

בהמשך הגמרא הקשה אביי על שתי השיטות כאחת:

"אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא: משום חורש אין, משום זורע לא? לרב יוסף קשיא: משום זורע אין, משום חורש לא? וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים – חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר. קשיא".

אביי מקשה מדוע לא חייבו רבה ורב יוסף על שתי המלאכות, וכחיזוק לקושייתו הוא מביא את דברי רב כהנא שהזומר וצריך לעצים חייב שתיים – גם משום קצירת העצים וגם משום שהוא גורם לצמיחת העץ ונחשב כנוטע.

הגמרא נשארת בקושיה, ויש לדון כיצד יגיבו רבה ורב יוסף לקושיית אביי. התוספות (ד"ה חייב) כתבו שהם פשוט חולקים על רב כהנא (שהוא אמורא כמותם), אך נראה שאין זה הכרחי. רב כהנא התייחס למקרה שבו לפעולת הזמירה יש שתי מטרות שונות – השימוש בעצים והצמחת העץ, ומשום כך הוא מחייב על שתי המלאכות. אך המנכש והמשקה עושה רק פעולה אחת – ריכוך הקרקע באופן שמסייע לצמח לצמוח, וממילא יש להגדיר את אופייה של מלאכה זו ולחייב עליה פעם אחת בלבד (ועיין שער המלך שגגות ז, ו).