הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
היום יום הולדת
כולנו מכירים את השיר 'היום יום הולדת'. ברצוני לעסוק בשאלה מדוע אנחנו חוגגים דוקא את יום הולדתו של אדם, ולא את שעת לידתו? צריך להבין שאין פה רק שאלה מתי נאכל את העוגה, כי אם שאלה הלכתית חשובה: מתי נעשה ילד בר מצוה? - כשימלאו לו שלוש עשרה שנה. אבל הרי לא ימלאו לו שלוש עשרה שנה עד לאותה השעה שבה הוא נולד, ואם כן אולי בתחילת אותו יום הוא עדיין לא יכול להוציא אחרים ידי חובה!
ובכן, כידוע, המקור הראשון (והיחיד בתנ"ך, וגם הוא לא ברור) לחגיגת יום הולדת הוא מפרעה מלך מצרים:
1. בראשית פרק מ, כ
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו:
נחלקו הפרשנים (שתי הדעות הובאו ברד"ק) האם החגיגה הזו היתה לציון יום הלידה של המלך עצמו, כפי שאנו מציינים היום, או שנולד לו בן שעתיד לירש את מקומו בבוא היום. לפי הפירוש הראשון זהו המקור לחגיגות יום ההולדת. אגב, מבחינה דקדוקית נכון יותר היה לומר 'יום הולדת את' ולא 'יום הולדת ל', כפי שאכן כתוב בתנ"ך.
בכל אופן, לפי הפירוש הזה יום הלידה היה יום חגיגי אצל פרעה בכל שנה. ואולם, לגבי קרבנות הגמרא אומרת שהחשיבות אינה רק ליום שבו הקרבן נולד, אלא גם לשעה שבה הוא נולד. הגמרא בזבחים עוסקת בדיני הקרבן, ואומרת שכל הדברים המעכבים צריכים להתקיים לא רק בעת השחיטה אלא גם בעת קבלת הדם, וחלק מהדברים צריכים להתקיים גם בעת זריקת הדם על המזבח:
2. תלמוד בבלי זבחים כה, ב
תניא: "שה תמים זכר בן שנה" - שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה; בקבלה, בהולכה, בזריקה מנין? ת"ל: 'יהיה', כל הוייותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה. איתיביה אביי, רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חֶלֶב - זורק את הדם. תרגומא: אַבֵּן שנה. ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה, בשעת הולכה וזריקה בן שתים? אמר רבא, זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.
רבא אומר, אם כן, שיום ההולדת של השה אינו נקבע בתחילת היום אלא בשעה שבה הוא נולד. מי שנולד לו שה בערב פסח, יוכל להשתמש בשה הזה בערב פסח של השנה הבאה רק בתנאי שזריקת הדם תיעשה לפני השעה שבה נולד אותו שה.
ואולם, בשאר הדינים אין אנו מונים את השעות אלא את הימים. אגב, ישנה אפשרות אחרת למניין שנים, והיא האופן שבו נמנו שנות המלכים: ישנו תאריך קבוע אחד - במקרה זה אחד בניסן (למלכי ישראל ולמלכי אומות העולם הכשרים) או אחד בתשרי, וכאשר מגיע התאריך הזה - מתחלפת השנה של המלך, וכפי שאומרת הגמרא:
3. תלמוד בבלי ראש השנה ב, א
תנו רבנן: מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן - עלתה לו שנה. ואם לא עמד אלא באחד בניסן - אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר.
אמנם אחד משירי יום ההולדת שהיו שרים אצלנו בגן גורס: "מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד, רק ביום הולדת", אבל האמת היא שישנה דעה שאכן שנותיהם של אנשים נמנו בדיוק כמו שנות המלכים, מתאריך אחד קבוע. כך יישב רש"י את העובדה שבשני המפקדים שהיו במדבר - זה שבפרשת כי תשא וזה שבפרשת במדבר - התוצאה היתה זהה: 603,550:
4. רש"י, שמות פרק ל פסוק טז
ואם תאמר: וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים? שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן... והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני כ'! תשובה לדבר: אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה, ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשניה, שנתחדשה שנה באחד בניסן, אך שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילין מתשרי. נמצאו שני מניינים בשנה אחת: המניין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכיפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר.
לפי רש"י, אם כן, שנות האנשים במדבר נמנו מראש השנה, בדיוק כמו ששנות המלכים נמנו מראש חודש ניסן. ואולם, פרשנים רבים חולקים על רש"י (וביניהם הגננת שלי, כאמור), וסוברים ששנות אדם נמנות מהיום שבו הוא נולד.
ואולם, עדיין אפשר היה לומר שצריך לספור לא רק מהתאריך שבו נולד האדם אלא מהשעה שבה הוא נולד, אבל הגמרא אומרת שמחשבים ימים לחודשים ולא שעות, וכפי שכדי לומר שעברה שנה איננו סופרים 365 ימים אלא מחכים לאותו תאריך, כך גם כדי לקבוע שעבר חודש אין מחכים לאותה שעה אלא רק לאותו יום:
5. תלמוד בבלי מגילה ה, א
ואמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים? - שנאמר "לחדשי השנה" - חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים. ורבנן דקיסרי משום רבי אבא אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים? - שנאמר "עד חדש ימים" - ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.
ואולם, לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל. חריג אחד הוא בקרבנות, כפי שאמרנו, שבהם אנו מונים גם שעות לשנים. חריג נוסף הוא עניין גאולת בית שנמכר. כך נאמר בתורה:
6. ויקרא כה, כט
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.
ההלכה היא שאדם שנאלץ למכור את ביתו יכול להחזיר למוכר את הכסף במשך השנה הראשונה לקניה ולקבל בחזרה את ביתו. ואולם, אם עברה שנה מיום המכירה, אין המוכר יכול לכפות את הקונה להחזיר לו את הבית. אומרת הגמרא שלעניין זה אין אנו סופרים רק את הימים, אלא גם את השעות:
7. תלמוד בבלי ערכין לא, א
רבי אומר: ימים - אין ימים פחות משנים. ורבנן האי "ימים" מאי עבדי ליה? מיבעי ליה מיום ליום. ורבי, מיום ליום מנא ליה? נפקא ליה מ"עד תום שנת ממכרו". ורבנן? ההוא מיבעי ליה: שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם, ו"ימים" מיבעי להו למעת לעת, דאי מ"עד תום שנת ממכרו", הוה אמינא: מיום ליום אין, מעת לעת לא, כתב רחמנא ימים. ורבי, מעת לעת מנא ליה? נפקא ליה מ"תמימה". ורבנן? ההוא מיבעי ליה לעיבורה. ורבי נמי הא מיבעי ליה לעיבורה! הכי נמי, מיום ליום ומעת לעת מ"עד תום שנת ממכרו" נפקא.
לגבי שנותיהם של בני אדם, כאמור, אנו מציינים את היום ולא את השעה. כך מוכח גם בגמרא שדנה בקידושי ילדה בת שלוש בביאה. יש לציין שלמרות שהגמרא משתמשת בביטוי 'ערב ראש השנה', אין הכוונה לראש השנה אלא ליום הולדתה של הילדה:
8. תלמוד בבלי נדה מד, ב
ת"ר, בת שלוש שנים מתקדשת בביאה - דברי רבי מאיר, וחכ"א: בת שלוש שנים ויום אחד. מאי בינייהו? אמרי דבי רבי ינאי: ערב ראש השנה איכא בינייהו. ור' יוחנן אמר: ל' יום בשנה חשובין שנה איכא בינייהו. מיתיבי, בת שלוש שנים, ואפילו בת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: בת שלש שנים ויום אחד. בשלמא לר' יוחנן, כי היכי דאיכא תנא דקאמר יום אחד בשנה חשוב שנה, הכי נמי איכא תנא דאמר שלושים יום בשנה חשובין שנה. אלא לר' ינאי קשיא! קשיא.
ראינו, אם כן, שיש הבדל לגבי שנות האדם - אשר נמנות מהיום שבו הוא נולד ולא מהשעה שבה הוא נולד, לבין שנות הבהמה לצורך קרבנות - אשר נמנות מהשעה שבה הוא נולד. כך אכן כתב הרשב"א:
9. חידושי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) מסכת נדה דף מז, ב
שנה האמורה בקדשים וכו' כולן מעת לעת. אע"פ שכולל אותן כאן במעת לעת אין מעת לעת האמור כאן שוה. דמעת לעת האמור לענין קדשים שעות פוסלות בהן כדאמרי' בפ"ב דזבחים (כ"ה ב') וכן שנה האמורה לענין בתי ערי חומה כדמשמע בפ' בתרא דערכין (ל"א א') דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא שנה של מנין עולם והדר דריש מעת לעת מדכתיב ימים תהיה גאולתו דמשמע דאתא לשעות כבקדשים. אבל שנה האמורה בבן ובבת משמע דלא בעיא מעת לעת לשעות כדמוכח לעיל (מ"ד ב') גבי דאמרי' מאי בינייהו ואוקימנא ל' יום איכא בינייהו ואם איתא דמשעה לשעה בעינן לימא יום אחד של שנה רביעית איכא בינייהו דלר' מאיר מיד שיתחיל היום של שנה רביעית סגי ליה ולרבנן עד שתגיע לשעה שנולדה ממש, אלמא משמע מדלא אוקי פלוגתייהו בהכין דקים להו לרבנן דשנים שבבן ושבבת לא מעכבי בהו שעות.
שאלה מעניינת (ועצובה) הגיעה לפתחו של המהר"ם א"ש, אשר עסקה בשאלה האם אנו מונים שעות לשנים, כאשר לא מדובר בדין דאורייתא אלא בתקנות הקהל. ישנה תקנה מפורסמת של קהילות שו"ם (שפיירא, ורמייזא ומגנצא), אשר לפיה אם אשה נפטרת במהלך השנה הראשונה לנישואין ללא ילדים הבעל אינו יורש אותה, וכל הנדוניא שנמסרה לה בעת החתונה חוזרת למשפחת ההורים שלה. והנה, בשאלה שהוא נשאל, האשה נפטרה בדיוק ביום השנה לנישואיהן, אבל לפני השעה שבה הם התחתנו. במסגרת תשובתו (אשר בסופו של דבר הוא סבר שזה נחשב שמלאה שנה לנישואין והבעל ירש את האשה), הוא מיישב תמיהה נוספת שניתן היה לשאול, והיא מדוע נפטר משה רבנו בז' באדר - שהוא גם יום ההולדת שלו? הרי בעצם היה צריך משה למות בו' באדר - שהרי יום ז' באדר הוא כבר חלק מהשנה ה-121 שלו! וכך הוא עונה:
10. פנים מאירות (ר' מאיר אייזנשטט, המאה ה-18, פולין) חלק ב סימן קעד
ילמדנו רבינו באחד שנשא אשה בשני ימים לחודש אלול שנת ת"צ ומתה אשתו בשני ימים לחודש אלול תצ"א דהיינו בשעה ט' בלילה השייך ליום ב' ב' אלול וגם שנה זו היתה מעוברת ונחלקו יורשי אשה עם הבעל שיורשי אשה אמרו שיום זה נחשב לשנה שעברה ולפי תקנת שו"ם צריך להחזיר, ובעל אמר שיום זה נחשב לשנה שניה...
...אבל עדיין לא נחה ושקטה דעתי מדברי אגדה שדרשו רז"ל בר"ה ובקדושין בן מאה ועשרים שנה אנכי היום מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחודש לחודש ומשה נולד בז' באדר ומת בז' באדר ואי ס"ד דאותו יום נחשב לשנה שניה אם כן יקשה לר"מ דס"ל דיום אחד בשנה חשוב שנה הי' לו לחשוב קכ"א שנה והלומדים הראו לי במהרש"א בקדושין בפ"ק על הא דאמרינן בז' באדר מת משה כו' עד את מספר ימיך אמלא וכתב מהרש"א הא דלא כתב מספר שנותיך אמלא משום כיון דמיום ליום הוא הרי באותו יום מתחיל שנה אחרת כדמיון במשה שנולד בז' באדר כלו לו ק"כ בוי"ו באדר דבז' באדר מתחיל שנת קכ"א אבל אמר דהשנים מלאים מיום ליום באותו חודש ע"ש ואין משיבין מדרוש להלכה למעשה והתוס' בפרק הקומץ דף ל' ע"א ד"ה מכאן ואילך יהושע כתבו דאי בשבת מת איך כתב בע"ש בן ק"כ שנים על העתיד וכתבו שבספר עולם מוכח דז' באדר הי' בערב שבת מדבריהם מוכח כל היכי דאמרינן מיום ליום אותו היום שעומד בו נחשב לשנה שעברה ובדרושים שלי כתבתי טעם לשבח למה הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים דווקא מיום ליום משום דכתבו התוס' בסוף מנחות דאיתא במדרשות שמיכאל הגדול מקריב נשמותיהן של צדיקים, וא"כ דינם כקדשים דחשבינן שעות ושנות הדורות שנגזר עליהם וצריכין ליחשב שעות כמו גבי קדשים.
כלומר שהסיבה שמשה נפטר בז' באדר היא מכיון שנשמות הצדיקים הם כמו קרבנות, ולכן אין סופרים למשה רבנו כמו לכל אדם את שנות החיים שלו, אלא כמו לקרבנות - שהספירה היא מהשעה שבה הוא נולד, ולכן כל עוד לא הגיעה אותה שעה שבה הוא נולד לא מלאה לו שנה.
דיון נוסף בעניין בר מצוה מופיע בתשובתו של החת"ם סופר. הוא נשאל האם מי שנעשה בר מצוה ביום הכיפורים חייב מן התורה לצום באותו יום מן התורה, או שמכיון שהצום נכנס בערב יום הכיפורים - עוד בטרם מלאו לו שלוש עשרה שנה - הוא יהיה פטור מהצום מן התורה:
11. חת"ם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-19, סלובקיה) חלק א או"ח סי' קעב
קודם תפלת מנחה הגיעני יקרתו ועתה קמתי מתעניתי תענית צום גדליה ועיינתי בדבריו, ואשיב בקיצור כי אין לי פנאי בימים הקדושים האלו לצאת בפלפלת כל שהוא:
תינוק הנולד ביה"כ ונעשה בר מצוה ביה"כ אם חייב בעינוי מן התורה ביומו, פשוט הוא שחייב מיד בכניסת היום, ומבואר במלחמות ה' פרק יה"כ בסוגיא דאין מענין התינוקות ביה"כ [פ"ב ע"א] ומייתי ליה מדאמר התם בן י"ג משלים מן התורה ולא קאמר בן י"ג ויום א' כבכל דוכתי, ש"מ מיד בכניסת היום חייב, וכוונתו דלענין שארי מצות נהי דחייב נמי באותו היום שנולד דהיינו אחר י"ג שנים ללידתו, מ"מ אי אפשר שלא נכנסה בו שעה או רגע א' בשנת הי"ד ונאמר חזקה שהביא ב' שערות באותו הרגע ומתחייב שוב באותו מצוה, משא"כ יה"כ דממילא חייל ברגע כניסת היום הוה סד"א דקשה לומר שבזו רגע הביא ב' שערות דאם היה בו רגע קודם ה"ל שומא ע"כ נימא חזקה שצמצם ובאו בזו הרגע לא לפניו ולא לאחריו, קמ"ל דאפ"ה חייב מיד בעינוי עם כניסת היום, ומשמע דמייתי חטאת על אותו הרגע אי היה בו שערות ועבר ואכל, והוא באמת קצת חידוש:
...וכ"ז בעינוי שבעצומו של יום, אבל בתוספת כניסת היום נראה שאינו חייב מן התורה, דאפילו הביא אז ב' שערות שומא נינהו ואם ישנם בו אותן השערות פטור אפילו בעצומו של יום אם לא יביא אחרים חדשים...
ולענין תינוק שנעשה בר מצוה במוצאי יה"כ דבעיצומו של יום ודאי פטור מן התורה, אותו פטור מתוספת יציאתו אפילו הביא ב' שערות אז, זה נ"ל פשוט יותר מביעא בכותחא דהאי תוספת איננו מן הצום עצמו דנימא יה"כ נמשך עוד שעה על הלילה, ואין בו לא חיוב כרת ומלקות כלל משום דפשטא דקרא אינו מורה עליו, אלא איסורא מדרשת חז"ל והם אמרו שהוא מן התורה תוספת מחול על הקודש, וא"כ מי שלא חייב לנהוג קודש אין לו שייכות להוסיף ועל מה יוסיף, אין תוספת בלא עיקר, ואינו דומה לחולה שאכל כל היום והבריא ברגע אחרונה שחייב בתוספת, היינו משום שהיום היה קודש אצלו ולא פקע קדושתו מיניה וכך היא קדושתו שהותר לפיקוח נפש והרי הוא נהג בו קודש כאשר צוה ה' והרי הוא מוסיף עליו, אבל קטן שלא היה נוהג בו קודש מן התורה, אין כאן תוספת דאורייתא.
ראינו, אם כן, שברגע שנכנס היום שבו נולד אדם - הוא הופך להיות בר מצוה. ואולם, יש הסתייגות מעניינת לדבר זה, והיא אם יום בר המצוה שלו חל ביום ראשון: האם הילד הזה יכול לעשות הבדלה במוצאי שבת ולהוציא אחרים ידי חובתם? - הרב צבי פסח פרנק אומר שהוא אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. ראשית, שואל הרב פרנק: האם יש לחייב ילד שנעשה בר מצוה ביום שני או שלישי לעשות הבדלה נוספת, היות ובהבדלה שעשה במוצאי שבת הוא עדיין לא היה חייב מן התורה? הרי ההלכה היא שאם אדם לא עשה הבדלה במוצאי שבת הוא יכול להבדיל גם ביום ראשון, שני ושלישי. הילד הזה אולי עשה הבדלה במוצאי שבת, אבל מדאורייתא הוא לא הבדיל, שהרי עדיין לא היה חייב במצוות, ואם כן אולי צריך לומר לו להבדיל שוב לאחר שנעשה בר מצוה! כותב הרב פרנק:
12. הר צבי (הרב צבי פסח פרנק, המאה ה-20, ירושלים) אורח חיים א סימן קסה
על דבר השאלה בקטן שנעשה בר מצוה ביום ב' אם מחויב בהבדלה כגדול בעלמא שלא הבדיל במוצש"ק, שמבדיל והולך עד יום ג'.
הנה דבר זה לכאורה תלוי במחלוקת הרא"ש והר"מ מרוטנברג בהגדיל בתוך ז' לאבילות אם מחויב הוא להתאבל שבעה, ובמחלוקתם לענין אונן שלא נקבר מתו במוצש"ק אם הוא חייב להבדיל עד סוף יום ג', ויעוין בט"ז (סימן שצו ס"ק ב) שהסביר שיטת הר"מ (שנפסק בשו"ע סימן שמא סעיף ב' לענין הבדלה שיבדיל אחר שיקבר המת) משום שדין זה שמבדיל עד יום ג' אינו בתורת תשלומין שנאמר בזה כיון שנפטר בזמן העיקר פטור מתשלומין, אלא עיקר הזמן הוא עד סוף יום ג', ויעוין בחת"ס או"ח (סימן יז) שהוכיח דהוי בגדר תשלומין, וכ"ה להדיא בס' תוה"א להרמב"ן דיני אבילות ישנה.
אולם באמת י"ל דבנ"ד כו"ע מודו דאינו חייב בהבדלה, דאפילו אם נאמר דעיקר זמן הבדלה הוא עד יום ג' מ"מ יש לפוטרו כאן משום דמצות ההבדלה עיקרה היא לקדש השבת ביציאתו, ולשיטת הרמב"ם דס"ל הבדלה דאורייתא היא חלק ממצות זכור את יום השבת לקדשו, ולכן כיון שלא נצטוה על השבת זו אינו חייב ג"כ בהבדלה. ויותר מזה השבתי לחכם אחד ששאלני על קטן שנתמלאו לו י"ג שנים במוצש"ק אם מחויב הוא בהבדלה, מי נימא כיון דלא נצטוה על השבת וכחול הוא לגבי דידיה א"כ אין לו מה להבדיל, או דלמא מצות הבדלה חלה עליו בשביל שבת דעלמא, והשבתי דנ"ל דדמיא למאי דפסק בחת"ס או"ח (סימן קעב) בנעשה גדול במוצאי יוה"כ דפטור מלהתענות תוספות יוהכ"פ אף דמרבינן מקרא בר"ה (דף ט ע"ב) דכיון דפטור מהעיקר אין שייך לחייבו בהתוספת יוהכ"פ, עכ"ד. וחיוב הבדלה נראה דלא עדיף מחיוב תוספת יוה"כ דהבדלה נמי נראה דלכל היותר אינו אלא הוספה למצות השבת, ולהר"מ דס"ל הבדלה דאורייתא יליף לה ממצות זכור את יום השבת דנכלל בו ג"כ מצות הבדלה, א"כ כיון דפטור על עיקר השבת יש לפוטרו נמי מהבדלה.
לפי הדברים האלה, אמנם ילד שנעשה בר מצוה ביום ראשון חייב בכל המצוות עם צאת השבת, אבל רק לגבי הבדלה הוא עדיין אינו חייב - כי כל מהות ההבדלה היא להבדיל בין השבת והחול - ובזמן שבת הוא עדיין לא היה חייב במצוות.
