גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשמ"א, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף כט ע"ב
מצוה שצריכה להיעשות "לשמה" - האם צריך לומר בפה או די במחשבה?
בפרקים הראשונים במכילתין מבוארים דיני מחשבות המכשירות והפוסלות את הקרבנות, וכמו שחילקם הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פי"ג ה"א): "שלש מחשבות הן שפוסלין את הקרבנות, ואלו הן: מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן. מחשבת שינוי השם כיצד: זה השוחט את הזבח שלא לשמו... מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו - חוץ לעזרה... מחשבת הזמן כיצד: כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה שאינו זמן... והם הנקראים פגול בכל מקום" וכו', יעו"ש בארוכה.
המשנה למלך (שם) הביא מחלוקת הראשונים, אם מחשבות אלו קובעות במחשבה לבד, או שקובעות רק כשהוציאן בדבור הפה. וכתב שמשמעות לשון הרמב"ם שם נוטה ש"כל מחשבה בקדשים הוי אפילו בלא הוצאה בפה", וציין שם הרב המגיה שכן מבואר גם בספר החינוך (מצוה קמד): "ופיגול הוא קרבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה, ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה, שיאכל מאותו קרבן אחר זמן המוגבל לאכילתו...".
לעומת זה הביא את דעת התוס' (פסחים סג. ד"ה רבי מאיר; וב"מ מג: ד"ה החושב) והסמ"ג (מצוה שלז) שמחשבת פגול תלויה בדבור פה ולא במחשבת הלב (ועי' תוס' זבחים ב. ד"ה כל הזבחים ובדף ד: ד"ה מחשבה בעלמא, ובחולין לט. ד"ה זביחה שהסתפקו בזה), וכ"כ רש"י במכילתין (מא: ד"ה כגון, וכ"כ במנחות ב:): "כל מחשבה דקדשים מוציא בפה" (בשיטת רש"י מצינו סתירה בזה, כי במס' קידושין מא: בד"ה שכן ישנן במחשבה, כתב רש"י ש"פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים"), וכ"כ הרא"ש בתוספותיו (ב"מ שם), והתוס' ר"ש משנץ (הובא בשטמ"ק ב"מ שם באריכות).
אחת הראיות לענין האמור הביא בתוס' שנץ (שם) מסוגיין (כט:): "אמר רבי ינאי, מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, ת"ל (ויקרא ז, יח) לא יחשב", והקשה התוס' שנץ: "וכיון דכתיב בקרא 'לא יחשב' - דמשמע מחשבה, מהיכא תיתי לך להצריך דיבור". ובשטמ"ק הביא בשם גליון תוס' לתרץ קושיא זו: "אומר הר"י בשם מורי ה"ר אהרן מרעגנשבורג, ומשום דבספרי (פר' שופטים ד') דריש מ'לא תזבח לה' אלקיך שור ושה וכו' כל דבר רע' (דברים יז, א), ומחשב בקדשים לוקה, מדאפקיה קרא בלשון דבור משמע דבעינן דבור", מבואר שענין זה למדים מקרא, שחייבים להוציאו בדיבור (בענין לאו זה עי' רמב"ן סה"מ שכחת הלאוין ד).
ולאידך גיסא העיר המשל"מ מסוגיא זו להיפך, דהנה בהמשך הגמרא איתא: "א"ל רב אשי לרב מרי, לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, א"ל, רבי יהודה היא, דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו". והעיר המשל"מ: "ואם איתא דבמחשבה תליא מילתא, מלקות היכא משכחת ליה (גם לדעת רבי יהודה), אטו מאן דאכיל תמרא בכרבלי לקי", כלומר, למי ידוע שעשה איזה מעשה עבירה, ואיך לוקים עליו, הלא הדבר תלוי במחשבת לבו לבד (וראה גליון רע"א שם, מנ"ח מצוה קמד ובעוד אחרונים).
בשאלה זו מצינו כמה נידונים הנוגעים למעשה, כגון לענין עיבוד עורות לסת"ם, שחייבים להיות מעובד לשם קדושתם (עי' גיטין נד: ובשו"ע יו"ד סי' רעא ס"א), וכן לענין כתיבה - שחייבים לכותבם לשם קדושתם (עי' שו"ע שם סי' רעד ס"א), ובפסקי הרא"ש על הל' ספר תורה (סי' א) הביא: "והר"ר ברוך ז"ל נסתפק אם צריך להוציא משפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או סגי במחשבה. וכן גבי כתיבת סת"ם, וכן כתיבת הגט דבעינן כתיבה לשמה אי סגי במחשבה", וצדדי שאלתו הם כמבואר בדבריו, כי בפגול מצינו שצריך דיבור ואינו נפסל במחשבה לבד, ומסיק בדבריו: "הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד... וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת, יאמר: ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה...", וכן נפסק בשו"ע (שם): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב, ספר זה אני כותב לשם קדושת ס"ת", וכתב הבאר הגולה: "נלע"ד שבדיעבד במחשבה לבדה סגי, שהרי הרמב"ם והסמ"ג כתבו דפגול הוי במחשבה בלא דבור, וגם הראב"ד לא השיגו בזה".
עוד תלוי בשאלה זו, כמה אופנים שהצריכה התורה בהם לעשותם לשמה, האם די במחשבה או שצריך להוציא בפה, כגון כתיבת גט וכנ"ל (עי' שו"ת מנחת ברוך סי' א שציין לכמה פוסקים בזה לענין דיעבד שהגט אינו כשר), וכן לענין טוויית ציצית שצריכה להיות לשמה (עי' או"ח סי' יא ס"א בשם המרדכי), וכן לענין שימור מצה שצריך להיות לשם מצות מצוה, ודימהו הפמ"ג (במשב"ז או"ח סי' תס סק"א) לכתיבת גט שחייבים להוציאו בפה (ועי"ש שו"ת מנח"ב סי' ב).
והגדיל לעשות בזה הגה"ק בעל ה'סידורו של שבת', בתשובתו הידועה בענין אמירת "לשם יחוד" קודם עשיית המצוה (נדפסה בספרו שער התפלה), לענין כונה בעשיית המצוות שחייבים להוציא את הכונה בפה, כי מדין האמור למדנו שכל מקום שחייבה התורה כונה ומחשבה לשמה לא סגי במחשבה לבד, וחייבים להוציאם בפה. לכן לפי מה דקיי"ל (או"ח סי' ס' סד וסי' תקפט ס"ח) "מצות צריכות כונה" - חייבים להוציא את הכונה בפה, ומכאן הוא המקור לאמירת "לשם יחוד" לפני עשיית המצוה (וע"ש שחולק על הנו"ב ביו"ד קמא סי' צג בענין זה), וכן המנ"ח (מצוה י אות כ) כתב שלענין כוונה במצוות יתכן שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים לענין פגול, וציין להתשובה הנזכרת (ע"ע ב'אש דת' על סדר התקיעות ב, א ד"ה אך בעניי שהסיק כנ"ל. ויש להעיר מדברי ה'דרך פיקודיך' [הקדמה ד וכן בסדר המצות] שהחשיב את הכוונה בעשיית המצוה בחלק המחשבה של המצוה ולא בחלק הדיבור, וראה שו"ת 'חלקת יואב' או"ח סי' לג שהאריך בזה, והפריד בין הדבקים - בין כונה בקדשים לכונה בקיום המצוה, והסיק שלענין "מצות צריכות כונה" סגי במחשבה לבד).
