ערבות זוגית / חנן חריף
זבחים כט ע"ב
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
על פי דברי התורה, "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז). אין בית הדין רשאי לענוש בני משפחה על חטא קרובם. ובכל זאת – הקב"ה "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים" (שמות כ, ח). כשמדובר בדיני שמיים, התמונה שונה מאשר בבית דין של מטה. בנסיבות מסוימות, "כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם" למשל, קיימת אפשרות, על פי המקרא וחז"ל, שהצדק הא-לוהי יגזור עונש על מי שלא חטאו בעצמם בגלל חטאי קרוביהם.
בעוד התורה התייחסה בעיקר לאבות, לבנים ולבני הבנים, התלמוד הרחיב את משא האחריות גם לקרובים אחרים. כך, למשל, דרשה הגמרא בכמה מקומות את דברי הפסוק - "אם אין לך לשלם למה ייקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז), כך: "אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (שנדר לשלם או להקריב, או שגזל) ואין לו, שנאמר: אם אין לך לשלם למה ייקח משכבך מתחתיך". האישה, לפי דרשה זו, משלמת בחייה על מעשי בעלה המפר את נדריו. עניין זה נראה תמוה למדי. האם זהו עונש לאישה, או לבעלה? האם זוהי פגיעה ב"רכושו" של הבעל, המסרב או שאיננו יכול להעניק מרכושו למרות התחייבותו לכך?! יתרה מזאת, הפסוק הנ"ל מופיע במסגרת סדרה של פסוקים המתארים את הדרך שבה ראוי לנהוג, ומהווה המשך ישיר לאזהרה מפני התחייבות לערבות כספית: "אל תהי בתוקעי כף... אם אין לך לשלם, למה ייקח משכבך מתחתיך" (שם, כו-כז). מדובר, אם כן, בערבות כספית, ומדוע הוציא התלמוד כך את הדברים מפשוטם, ולמד מכאן שהאישה מתה בעוון בעלה?!
נראה שגם אם כוונת הפסוק הבסיסית היא לענייני ערבות כספית, בכל זאת יש לדרשה התלמודית אחיזה בפסוק, שכן העיקרון שלפיו הדין הא-לוהי חל גם על קרוביו של החוטא דומה במהותו מאוד לעיקרון ה"ערבות" שבמסגרתו מקבל עליו האחד לשאת את מחדלי חברו ולפצות על נזקים שונים שגרם. כפי שהערב מסתכן בהסתבכות בעטיו של הלווה מתוך קִרבתו אליו, כך גם קרובי המשפחה – ובמקרה זה, אשתו של הנודר – ערבים בנפשם להתנהגותו המוסרית והדתית של האדם. הקשר האישי וההשפעה ההדדית שבין האדם לקרוביו, ובמיוחד בין האיש לאשתו, גוררים עמם גם מחויבות מוסרית של האחד כלפי השני. במובן זה הם ערבים זה בזה. זוהי, אם כן, ההצדקה להעניש את האישה בעוון בעלה הנודר ולא מקיים.
