דיוקי התקרבות / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

ההתקרבות אל הקודש, ועבודת הקרבנות שבלבה, מחייבות דרגה גבוהה של טהרה. אף כאן יש הבדל בין עבודה כללית במקדש לעבודה פרטית בבמות, ובין מה שתלוי באדם למה שלא

שפת העבודה בבית המקדש נראית רחוקה ותלושה עבור רבים מאיתנו. כתב על כך הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב): "...לא ייתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת... לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו [דוגמת הקרבת מיני בעלי חיים והנחת קטורת] ולהזניחם ולבטלם – לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם שהוא נינוח תמיד ומורגל, והיה נעשה זה אז כמו אילו בא נביא בזמנים הללו וקורא לעבודת ה' ואומר הנה ה' ציוה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה – אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל".

התפיסה ההיסטוריוסופית של הרמב"ם, כאן כמו במקומות אחרים, היא של התפתחות תודעת האדם ועידונה לאורך הדורות. כאן הוא אף מרמז לתקופה עתידית שבה עבודת ה' תהיה "במחשבה בלי מעשה כלל". לעומתו היו רבים מבין מעצבי הדעת היהודית בימי הביניים שראו בעבודת המקדש מסגרת אולטימטיבית להתקרבות האדם לשכינה.

לא ניכנס כעת לעובי הקורה של דיון זה, אך אנו מניחים שלמרות הקושי בהבנת משמעותן של חלק מעבודות המקדש, בשורשה ובסודה של תודעת אבותינו ואמהותינו שבאו לעזרות לראות ולהיראות טמונה חיוניות קיומית שאפשר לתרגמה למונחים המכוננים גם את פנייתנו אנו לא-להים.
 

מי רשאי לכפר

"זריקת הדם" היא אולי הפעולה החשובה ביותר בתהליך הקרבת הקרבן. זו נעשתה לאחר השחיטה: "דם הנפש" (הדם הראשון שיצא ממקום השחיטה, המסמן את איבוד החיים) התקבל בכלי מיוחד על ידי כהן. מקבל הדם היה ניגש אל המזבח וזורק את הדם על קרנות המזבח, על קירותיו או על יסודו - בהתאם לסוג הקרבן.

דם הקרבן, הנושא בתוכו את הנפש החיונית של הבהמה, סימל את חיות בעליו. זריקת הדם היוותה עיקר כפרת בעל הקרבן, יחיד או ציבור, גם כאשר הקרבן לא הובא באופן מפורש ככפרה על חטא מסוים: כל פנייה לשכינה, כל הבאת קרבן, מחייבת מינה ובה כפרה, היות שהאדם הוא בעל יצרים ולא תמיד הוא מודע למעשיו ולמניעיו.

במשנה הפותחת את פרק שני במסכתנו רשימה של הפסולים מלבצע את עבודת קבלת הדם:

כָּל הַזְּבָחִים שֶקִּבֵּל דָּמָן זָר (לא כהן), אוֹנֵן (מי שמת לו קרוב ועדיין לא קברו),
טְבוּל יוֹם (מי שנטמא ועוד לא שלמה טהרתו), מְחֻסַּר בְּגָדִים (מי שעבד ללא בגדי כהונה),
מְחֻסַּר כִּפּוּרִים (אדם שנטהר אך לא הביא קרבן לכפרתו), שׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ –
פָּסַל (את הדם להקרבה למזבח).

עבור רבים מאתנו משנה זו הייתה יכולה להיכתב באותה מידה בסינית, אך התבוננות ברובד הקיומי המשתקף בהלכות אלו תחשוף תובנות שהן רלוונטיות גם לחיינו אנו.

מתוך רשימה זו הגמרא מעצבת פנומנולוגיה של המתקרב לשכינה, המורכבת מארבע מהויות בפנייתו של אדם: אכילת מעשר שני, אכילת תרומה על ידי הכהן, עבודת הקרבנות עצמה ועמידה לפני ה' במקדש.
 

טהרה בלתי רצונית

הכהן ייצג את העם יום יום בעבודת המקדש, כדי שאחרים יוכלו להוציא את לחמם ללא חובה למלא אחר אחריות זו באופן קבוע. בשל כך הכהן לא קיבל נחלה, בסיס לפרנסה קבועה. אכילת התרומה סימלה את חלוקת התפקידים הלאומית הזו. לכהן הטמא בטומאה חמורה (זב או מצורע) שטבל לטהרתו אך עדיין לא "שקעה שמשו" ביום טבילתו היה אסור לאכול תרומה, אך אם "שקעה שמשו" אך עדיין לא הביא קרבן לכפר על טומאתו יכול היה לאכול תרומה.

הלכה זו משקפת ומאירה את אחד מיסודות מעמד הכהונה - היותו מעמד סגולי שנרכש ללא קשר לבחירת האדם.

הטומאות החמורות מבטאות את שורש החטא המצוי על גבול ההכרה וההעלם. זיבה וצרעת הן טומאות שבאות בגין תופעה פיזית לא נשלטת, אך הופעת התופעה בגוף משקפת קלקול ביכולת האדם לשלוט ביצרי האגו שלו או במיניותו לאורך זמן, גם ללא מעשה מוגדר של חטא.

הטבילה מחייבת מודעות מצד האדם והכנות מעשיות מדויקות שבלעדיהן אין הטהרה חלה. לעומת זאת, "היטהרות היום" הבאה בגין שקיעת השמש מחוללת תמורה במעמד האדם כלפי הקודש ללא כל מעורבות האדם, לא נפשית ולא פיזית. העובדה ש'טבול יום' (מי שטבל אך טרם שקעה שמשו) פסול מלאכול תרומה למרות מעשה ההיטהרות בטבילתו מלמדת שזכות אכילת התרומה איננה מותנית רק במעשה הרצוני של האדם להיטהר מטומאתו. רק השתלבות קיום המיטהר ללא מעשה מצדו במערכת הקוסמית של אור וחושך משלימה את תהליך ההיטהרות.
זהו יסוד הכהונה.
 

זר כן, אונן לא

מעבר לזכות אכילת התרומה הייתה זכות לכהן להקריב קרבן ולפנות אל עבר השכינה. הגמרא מציינת בהקשר זה תקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל בימי בית המקדש הראשון. כאשר עדיין לא עמד מרכז לאומי לעבודת ה', היה מותר להקריב את רוב הקרבנות ב"במות", על מזבחות שבטיים או משפחתיים שהוקמו במקומות רבים. יש לראות דמיון מסוים בין מציאות זו לבין המציאות שבה אנו עובדים את ה' כיום: ללא מקדש, ללא השראת שכינה במרכז לאומי, אין עבודת ה' ריכוזית המבטאת את פניית העם כאחד לא-להיו. במקום זה ומתוך כך מתקיימים מקדשי מעט המפוזרים בשכונות ובקהילות - מ"בית הכנסת המרכזי" ועד ל"שטיבאלאך" ולמניינים הקטנים.

הקרבת קרבן בבמה ביטאה את הצורך הקיומי של האדם לפנות לא-להים, לחיות בהזדקקות אליו, לבוא לפניו בתחינה ובמלאות – אך ללא זיקה למקום השראת השכינה. עובדה זו משתקפת על פי הגמרא בכך שמותר היה למי שמקריב קרבן בבמה לעשות כן אף בישיבה, שלא כמו במקדש עצמו, מקום שהעבודה נעשית אל פני השכינה. ועוד - באופן מפתיע מותר היה ל"זר", מי שאינו כהן, להקריב בבמות. מסתבר שההבחנה הבסיסית בין כהנים, לוויים וישראלים איננה קשורה לעצם הפנייה לא-להים, אלא לתפקיד הציבורי של שירות לפני ה' בשם העם במרכז לאומי ולאותה חלוקת תפקידים לאומית שצוינה למעלה.

אף שעבודה בבמות כשרה בזר, כהן טמא או אונן היה פסול לעבודה בבמות. הקִרבה למוות לא רק מרחיקה את האדם מהשכינה, שורש החיים והחיות בעולם, אלא גם מעצם האפשרות לפנות לעבוד את ה'. גם היום אונן פטור מהמצוות, בין היתר בגלל שהתמלאות הנפש באבל מרחיקה את האדם מזירת החיים המהווה בסיס לפנייה לבורא. גם הטמא, בתקופה שהלכות טומאה וטהרה היו תקפות, חש את קיומו כבצל ההתכלות וההתבלות של גופו.

בתוך בית המקדש עצמו קיימת על פי הגמרא הבחנה נוספת הקשורה לרשימת המשנה. כהן שמתו מוטל לפניו (אונן) אינו יכול לעבוד במקדש, כמו בבמה. אבל כהן גדול, גם בשעה שהוא אונן, ממשיך "לעמוד לפני ה' לשרתו". בהתמנותו ככהן גדול האדם כמו נותק מהיותו אדם פרטי ונעשה מעין התגלמות של כלליות האומה העומדת לפני ה'.
 

הקצב הפנימי

אפשר לחשוף עקרונות נוספים בעבודת המקדש בשימוש בכלל הפרשני שלכל רשימה במשנה מבנה פנימי המהוה חלק מהוראתה. על פי הגרסה שבכתבי היד של המשנה אפשר לחלק את סדר הדוגמאות שברשימה זו לזוגות, באופן הזה: זר-אונן; טבול יום ומחוסר בגדים, מחוסר כיפורים ושלא רחץ ידיים ורגלים; ערל וטמא, יושב ועומד.

הזוג הראשון – הזר והאונן – מתאר מצבים שאין לאדם השרוי בהם כל שליטה עליהם. נהפוך הוא. מצבו בא עליו בגין אירוע החיצוני לו – אדם נולד ככהן, כלוי או כישראל ומצבו של אדם כאונן נוצר בעקבות מיתתו של אחד מקרוביו. לעומת זאת, הזוג האחרון – היושב במקדש או העומד בו בצורה פסולה – מתאר פעולות של העובד עצמו, פעולות המביעות יחס של זלזול וניתוק מהתמקדות בעבודה עצמה, ומהחובה להימצא בשעת העבודה במקום השכינה על ידי מגע פיזי של הרגליים במקומו של המקום.

על רקע זה העמדת ה"זר" בהתחלת הרשימה באה להבליט את התנועה תוך כדי רשימת הדוגמאות שבמשנה מהחוץ פנימה, מקביעת מעמד העובד על ידי אירועים שלא בשליטתו לעניינים התלויים בנפשו. סדר שלושת הזוגות האמצעיים עונה לתנועה זו, אך קצר המקום מלפרט.