עיקר הקרבן
זבחים כו ע"א
"נתלה ושחט...{כשירה} שחיטה על ירך ולא שוחט על ירך.
נתלה וקבל... אין דרך שירות בכך".
קשה, הכיצד מכל מלאכות ההקרבה, דוקא השחיטה אינה נחשבת לעבודה ולשירות, שלכן ניתן לעשותה בעודו באויר?
אותו קושי קיים גם בהלכה "שחיטה בזר כשרה" (מסכתות ברכות דף לא ע"ב, פסחים דף סד ע"ב, יומא דף כז ע"א, ודף מג ע"ב, יבמות דף לג ע"ב, זבחים דף לב ע"א).
והלא לכאורה דוקא השחיטה היא עיקר הזביחה!
כמו שמצינו בעבודה זרה שאסורה דוקא במעשי קלקול שהם כעין זביחה, במסכת עבודה זרה דף נ ע"ב:
"אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה - חייב, זרק מקל בפניה - פטור. א"ל אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא".
ומתוך כך גם אמרו במסכת שבת דף קה ע"ב [ובתוספתא בבא קמא ליברמן ט, לא]: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא[י] בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: [מתלש בשערו] המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו - יהא בעיניך כעובד עבודה זרה".
אלא שכל כוונת הקרבנות להראות כאילו מקריב את נפשו לפניו, כדברי רבי יצחק במסכת מנחות דף קד ע"ב: "אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני".
ובמדרש תהלים מזמור כב, לא:
"מעשה באשה אחת שהביאה קומץ אחד של סולת להקריב מנחה, והיה הכהן מבזה עליה, ואומר ראו מה היא מקרבת, מה יש בזה להקריב, מה יש בזה להקטיר. נראה לכהן בחלום, אל תבזה עליה, מעלה אני עליה כאילו נפשה הקריבה, והלא דברים קל וחומר, ומה אם שאינו מקריב נפש, נפש כתיב בו, ונפש כי תקריב (ויקרא ב א), מי שמקריב נפש {=בהמה} על אחת כמה וכמה".
ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת בחוקותי סימן ח: "אם אתם מביאים לפני ערכים שלכם, ואני מעלה עליכם כאילו הקרבתם נפשותיכם לפני".
והנה באמת אין ה' חפץ כלל בקרבן שימית עצמו, אלא רק שישוב אליו במסירות נפש גמורה.
ככתוב: (יחזקאל יח, לב) כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה'. (יחזקאל לג, יא) חַי אָנִי נְאֻם ה' אל' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה.
וכמו שבמעשה העקדה, החפץ היה רק להגיע לגילוי של (בראשית כב, יב) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.
לכן אין בשחיטה עצמה עצם עבודת ה', אלא רק שבשעת המיתה ימציא את דם הקרבן כדמו לפני המזבח.
ומטעם זה אמרו במסכת ברכות דף יב ע"א:
"ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע - כורע בברוך וכשהוא זוקף - זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב - דכתיב: (תהלים קמו, ח) ה' זֹקֵף כְּפוּפִים. מתיבי: (מלאכי ב, ה) מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא! - מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב".
כלומר שצריך אדם לכוף עצמו ולמסור נפשו לפני ה', ואף על פי כן ה' מחייהו מקימו.
ומטעם זה אמרו בויקרא רבה פרשת אמור פרשה כז; ופסיקתא דרב כהנא פיסקא ט, ה:
"אמר רבי יצחק {/ברכיה} למלך ששלח פרוסדוגמא שלו למדינה, מה עשו בני המדינה, עמדו על רגליהן ופרעו ראשיהן וקראו אותו באימה וביראה ברתת ובזיע. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הדא קרית שמע ופרוסדיגמא שלי, לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם שתהו קורין אותה לא עומדין על רגליכן ולא פורעין ראשיכן, אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך (דברים ו, ז)".
ולכאורה קשה, אם לפני מלך בשר ודם כך, לפני הקב"ה על אחת כמה וכמה!
אלא שאין הקב"ה מצריך (ישעיהו נח, ה) לָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ בפניו, ואדרבה, (שמואל א ב, ז-ח) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.
