שבועת הנגזל / שבועות מו

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

את השבועות הנידונות בפרקנו – שבועות "נשבע ונוטל" מדרבנן – יש לחלק לשני סוגים: יש שהדין עם התובע, אלא שחכמים תיקנו שיישבע קודם שיקבל את המגיע לו; ויש שמבחינה עקרונית הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", וחכמים תיקנו לא רק את השבועה אלא את עצם זכייתו של התובע.

לאיזו קטגוריה שייכת שבועת הנגזל, הנידונה בסוגייתנו? בעל המאור (סוף שבועות) כותב שבוודאי היא מן הסוג השני, כלומר שמעיקר הדין אין טענת הנגזל מתקבלת, וחכמים תיקנו שתתקבל – בתנאי שיישבע.

למאי נפקא מינה? בעל המאור כותב שנפקא מינה לתובע החשוד על השבועה ולכן אינו יכול לישבע. במקרה כזה חוזר הדין לכמות שהיה קודם תקנת חכמים: בשבועות מן הסוג הראשון יטול התובע בלא שבועה, ואילו בשבועות מן הסוג השני ייפטר הנתבע.

מדוע שינו חכמים מעיקר הדין? בעל המאור עצמו מסביר שמאחר שרגליים לדבר שאכן נלקחו כלים מבעל הבית, תיקנו חכמים שיוכל התובע להישבע וליטול. מדברי הרמב"ם (גזלה ואבדה ד, א) משמע שהשינוי הוא 'קנס לגזלנים':

"קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן; והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים".

אפשר להבין שמדובר בקנס שנועד להעניש את הגזלנים, אך ייתכן שלפנינו תקנה מהותית יותר.

באמצע סוגייתנו מובא דינו של רב יהודה: "ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר 'לקוחין הן בידי' – אינו נאמן". הגמרא מסייגת דין זה בכמה סייגים: בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ובדברים שאין דרך להטמינם ובאדם שאינו נוהג להצניע כליו וכו'. לבסוף מובא סייג נוסף: דינו של רב יהודה נאמר רק בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר. ונחלקו הראשונים אם זהו תנאי הכרחי שאינו מספיק או תנאי מספיק שאינו הכרחי. לפי רש"י, זהו תנאי הכרחי שאינו מספיק, רוצה לומר: הוא מצטרף לרשימת הסייגים שנמנו לפניו, ורק אם יתמלאו כל התנאים אין הלוקח נאמן. בעלי התוספות, לעומתו, הבינו שזהו תנאי מספיק שאינו הכרחי, ובשני מצבים אין הלוקח נאמן: א. בהתמלא כל הסייגים שנמנו לעיל; ב. בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר (ובמקרה כזה אין הלוקח נאמן אפילו אם בעל הבית עשוי למכור כליו, ואפילו טען 'גנובים הם בידו' וכו').

ונראה שנחלקו בשאלה מדוע שלל רב יהודה מהלוקח את החזקה הנתונה, בדרך כלל, למחזיק בכלי – חזקה שמשמעותה שאי אפשר להוציא מידו אלא בראיה שאין החפץ שלו. לדעת רש"י, הצטברות כל התנאים – כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, בעל בית שאינו עשוי למכור ואדם שאינו עשוי להצניע – יוצרת למעשה ראיה שאכן גזל את הכלי, ועל כן מוציאים מידו למרות המוחזקות. התוספות – אפשר שהם מודים לרש"י שכך הדבר בכלים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, ולכן צריכים לכל התנאים הללו; אבל בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר סברתם שונה – המחזיק בכלים אלו אינו חשוב מוחזק בהם. מוחזקות מושתתת, בין היתר, על ההנחה שמה שתחת ידו של אדם – שלו, והנחה זו אינה נכונה בכלים שבני אדם רגילים להשאילם ולהשכירם זה לזה; בכלים אלו המוחזק הוא מרא קמא.

ייתכן שלגזלן דין דומה, אלא שכאן הדין מוסב על האדם: כשהוכח שאדם גזל, והדיון הוא רק על שיעור הגזלה – אין לגזלן חזקת ממון. דין גזלן כדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר: ההנחה כי מה שתחת ידו של אדם שלו אינה שייכת בו, ועל כן יכול הנגזל – לפחות מתקנת חכמים – להוציא מן הנגזל בשבועה.